דו״ח השכר החדש של הביטוח הלאומי למחצית הראשונה של 2025 מציג תמונה שמוכרת היטב לנשים עובדות בישראל: השכר הממוצע ממשיך לעלות, אך פערי השכר נותרים עמוקים - ובעיקר, נותרים ממוגדרים. גבר שכיר מרוויח בממוצע 18,441 שקל בחודש, אישה שכירה 11,940 - פער של כ־54%. גם בחציון הפער דרמטי (12,667 לגברים לעומת 9,014 לנשים).
אלו לא "עוד כמה אחוזים". אלו פערים שמתרגמים לחיים שלמים: פחות יכולת לצבור חסכונות, יותר תלות כלכלית בתוך קשר זוגי, פנסיה נמוכה יותר, והסתברות גבוהה יותר לעוני בגיל מבוגר. אבל כדי לשנות את המציאות, צריך להפסיק להתייחס לפער השכר כאל תעלומה סטטיסטית - ולהתחיל להסתכל על המנגנונים שמייצרים אותו, שנה אחרי שנה.
הדו״ח עצמו נותן רמז חשוב: נשים מרוכזות יותר בתחתית התפלגות השכר, וגברים ביתרון ברור בעשירונים העליונים; בעשירון העשירי הפער קופץ לממדים חריגים. זו תוצאה של מבנה שוק העבודה ושל מדיניות ציבורית - ובמרכזם עומד גורם אחד שמעט מדי מעזים לקרוא בשמו: "קנס האמהות"- פגיעה כלכלית מתמשכת בנשים בעקבות הורות.
אגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר הצביע בעבר על כך שבישראל, אחרי לידת הילד הראשון, הכנסות נשים נפגעות באופן חד ומתמשך - סדר גודל של כ־30% מיד לאחר הלידה, וכ־28% גם כעבור עשור (ביחס למצב טרום הלידה), בעוד הכנסות הגברים אינן נפגעות באותו אופן.
הקנס מתבטא בירידה בשכר של נשים ביחס לנשים ללא ילדים, בהאטה או בבלימה של קידום מקצועי וסיכויי התקדמות בקריירה, וכן בעלייה בפרקי זמן של חופשות ללא שכר ובהפחתת היקף המשרה. במצטבר, מדובר במנגנון שמייצר פער כלכלי ארוך־טווח, שאינו נובע מכישורים או מהשכלה - אלא מעצם הפיכתן של נשים לאמהות.
המשמעות היא שהפער שאנחנו רואים בדו״ח הביטוח הלאומי הוא לא רק "פער שכר בין נשים לגברים". הוא פער מסלול חיים: נשים עובדות, הופכות לאימהות - ואז משלמות מחיר ארוך טווח על עצם ההורות. לא כי הן פחות מוכשרות, אלא כי סביבת העבודה והמדינה מתנהלות כאילו הטיפול בילדים הוא עניין פרטי של נשים.
גם כאן הדו״ח החדש מספק עדות עקיפה שמתחברת היטב לקנס האמהות: שיעור ההעסקה ביותר ממשרה אחת גבוה יותר בקרב נשים - כ־10% מהשכירות לעומת כ־7% מהשכירים. במילים אחרות: נשים "משלימות הכנסה", מדלגות בין עבודות, מחזיקות יותר חלקיות משרה - וכך השכר החודשי נשאר נמוך, ההתקדמות איטית, והביטחון הכלכלי נשחק. ההקשר הישראלי מחדד את הבעיה עוד יותר: ישראל היא המדינה עם שיעור הילודה הגבוה ביותר ב- OECD. במציאות כזו, קנס האמהות אינו תופעה שולית - אלא מנגנון מבני שמייצר פערים כלכליים רחבי היקף. מדינה שמעודדת ילודה, אך אינה מתאימה את שוק העבודה ותשתיות הרווחה למציאות הזו, גובה את המחיר כמעט אך ורק מנשים.
קל יותר לדבר על "פערי שכר" מאשר לדבר על אחריות. האחריות של המדינה לתשתיות טיפול בילדים; האחריות של מעסיקים למדיניות קידום והערכה שלא מענישה הורות
אז למה אנחנו ממשיכים להתפלא? כי קל יותר לדבר על "פערי שכר" מאשר לדבר על אחריות. האחריות של המדינה לתשתיות טיפול בילדים; האחריות של מעסיקים למדיניות קידום והערכה שלא מענישה הורות; האחריות של המערכת כולה לשבור את ההסללה המגדרית לענפים מתוגמלים פחות.
והנה העניין: גם אם נשים "בוחרות" יותר מקצועות מסוימים או פחות שעות, הבחירה הזו מתרחשת בתוך מציאות שבה מעונות יקרים/חסרים, יום לימודים קצר, תעסוקה גמישה נחשבת "פחות רצינית", וחופשת לידה של אבות היא אנקדוטלית ולא מייצרת שינוי תרבותי עמוק. לכן "בחירה" היא לעיתים קרובות שם מכובס להיעדר אפשרויות.
אם דו״ח הביטוח הלאומי הוא האבחנה, הטיפול חייב להיות ממוקד בשורש - בקנס האמהות ובמבני השוק שמייצרים אותו. בראש ובראשונה נדרשים הרחבה, שיפור וסבסוד של מסגרות איכותיות לגיל הרך בפריסה ארצית, לא כ"שירות להורים" אלא כתשתית כלכלית שמקדמת צמיחה ושוויון. במקביל, יש לעצב נורמה חדשה של הורות משותפת באמצעות הרחבה ועידוד של חופשת אבות משמעותית ולא סמלית, כך שהעלות התעסוקתית של הורות לא תיפול כמעט אוטומטית על נשים. לכך חייבת להתווסף שקיפות ואכיפה אמיתית בשכר - חובת דיווח אפקטיבית לצד פיקוח ודרישה לתיקון פערים בתוך ארגונים, ולא הסתפקות בהצהרות. בתוך מקומות העבודה עצמם יש לקדם מודלים של הערכה וקידום שאינם מענישים הורות, ומנטרלים "ענישה סמויה" של יציאה לחופשת לידה, עבודה היברידית או חלקיות משרה בשנים הראשונות. לבסוף, נדרשים מנגנוני פנסיה והגנות סוציאליות שמונעים את גרירת פערי השכר אל גיל הפרישה - משום שפער בגיל 35 אינו נעלם, אלא עלול להפוך לעוני בגיל 75.
כשאנו מודדים עלייה בשכר ממוצע - אך מדלגים על ההרגל המערכתי שמעניש אמהות, אנו בעצם מעלים נתונים, אך מנמיכים את השוויון.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא אם לארבעה, מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
