"אתן מגזימות", אמרו לנו. אמרו את זה כשנשים התבקשו לשבת מאחור באוטובוס, אמרו את זה כשהחלו להציב מחיצות באירועים ציבוריים, אמרו את זה כשהפרדה מגדרית נכנסה לתוכניות לימוד, להכשרות מקצועיות ולקמפוסים אקדמיים. בכל פעם הסבירו לנו שמדובר במקרה נקודתי, בהתאמה מוגבלת, בפשרה הכרחית ובמחווה קטנה של התחשבות. ומה כבר יכול לקרות? עכשיו ההפרדה מגיעה גם אל המדרכה.
מכתב הרבנים בבני ברק
גם הפעם יגידו לנו שלא צריך להתרגש. שזו רק שכונה אחת, רק רחוב אחד, רק אירוע מסוים, רק כמה שעות. יאמרו שמדובר ברצון של הקהילה, בחופש דת, ברגישות תרבותית ובזכות לחיות לפי אמונה.
אבל מדרכה אינה בית כנסת ורחוב איננו מוסד פרטי. המרחב הציבורי לא שייך לקבוצה אחת, לחומרה דתית אחת או לתפיסת צניעות אחת. הוא שייך לכולנו - לנשים ולגברים, לדתיות ולחילוניות, לילדות ולילדים.
וכאשר נשים נדרשות ללכת בצד אחד וגברים בצד אחר, המסר אינו רק טכני. הוא לא מסתכם בשאלה מי הולכת מימין ומי משמאל. המסר הוא שגופן ונוכחותן של נשים במרחב הציבורי הם בעיה שיש לנהל, להגביל ולהרחיק.
גבולות הלגיטימי
זאת בדיוק משמעותו של מדרון חלקלק. לא מפני שכל צעד מוביל בהכרח לתוצאה הקיצונית ביותר, אלא משום שכל צעד משנה מעט את גבולות הלגיטימי. מה שנראה אתמול בלתי נתפס הופך היום לחריג נסבל, ומחר למדיניות מקובלת.
חופש דת הוא זכות יסוד. אבל הוא אינו כולל את הזכות להשתלט על המרחב והמשאבים הציבוריים ולהחיל בו כללי צניעות על נשים אחרות. בחברה דמוקרטית רשאי אדם להחמיר עם עצמו; הוא אינו רשאי לכפות את חומרותיו על כלל הציבור
תחילה מבקשים מאישה לעבור מקום באוטובוס, אחר כך מסבירים לה שלא תוכל לעלות לבמה. בהמשך תמונתה נעלמת משלטי חוצות, קולה מודר מתחנת רדיו והיא נשלחת למסלול לימודים נפרד. ולבסוף גם הרחוב עצמו מחולק עבורה מראש.
בכל שלב אומרים לנו שלא מדובר בהדרה. שהנשים עדיין יכולות להגיע, ללמוד, להשתתף וללכת. הן רק נדרשות לעשות זאת במקום שסומן עבורן. נפרדת, אבל שווה.
הנרמול
אבל שוויון אינו הזכות להיות נוכחת בתנאים שמישהו אחר קבע לך. שוויון הוא הזכות להיות במרחב הציבורי כאדם חופשי ושווה, בלי שיורו לך היכן לשבת, מאיזו דלת להיכנס ובאיזה צד של המדרכה ללכת.
חשוב לומר: המאבק הזה איננו מאבק נגד הציבור החרדי, נגד אמונה או נגד אורח חיים דתי. נשים חרדיות אינן פחות זכאיות לחירות ולשוויון, ואסור להפוך אותן לתירוץ שבאמצעותו מכשירים עוד ועוד מנגנונים של הפרדה.
חופש דת הוא זכות יסוד. אבל הוא אינו כולל את הזכות להשתלט על המרחב והמשאבים הציבוריים ולהחיל בו כללי צניעות על נשים אחרות. בחברה דמוקרטית רשאי אדם להחמיר עם עצמו; הוא אינו רשאי לכפות את חומרותיו על כלל הציבור.
הבעיה איננה רק ההפרדה עצמה. הבעיה היא תהליך הנרמול שלה. ברגע שהמדינה, העירייה או המשטרה מאפשרות את החלוקה, הן אינן נשארות ניטרליות. הן מעניקות להפרדה תוקף, כוח וסמכות. הן מלמדות את הציבור שיש מקומות שבהם שוויון הוא רק המלצה, ושזכויותיהן של נשים ניתנות למשא ומתן.
איילת רזין בית-אורומדרון חלקלק עובד גם בכיוון נוסף: ברגע שהפרדה מגדרית הופכת לכלי לגיטימי במרחב הציבורי, קשה להגביל אותה למקום או לקבוצה מסוימים. אם אפשר לחלק מדרכה מטעמי דת, מדוע לא כניסה למבנה ציבורי? מדוע לא תור בסניף ממשלתי, פארק עירוני, מרפאה או מופע שממומן מכספי ציבור?
במשך שנים הזהרנו מפני המגמה הזאת, ובמשך שנים השיבו לנו שאנחנו היסטריות, קיצוניות ורואות צל הרים כהרים. אלא שהמדרון החלקלק איננו עוד טיעון תיאורטי. אנחנו מתגלגלות בו במהירות.
בצד המיועד לנשים, כמובן.
עו"ד איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
