הנשיא דונלד טראמפ רושם בימנו הישג היסטורי, לפחות כרגע, כנשיא שהצליח באמצעות אמנות המשא ומתן להביא לעסקה לשחרור כל חטופי 7 באוקטובר ולסיום הלחימה בעזה. כשמרכיבים את משקפי המשא ומתן, לא מדובר בעוד הסכם - אלא בהצלחה ופריצת דרך. ההישג, שהיה נראה בלתי אפשרי, התרחש כי טראמפ שינה לחלוטין את כללי המשחק – ולא נכנע לדפוסים המוכרים של עסקאות שלבים, דחיות אינסופיות או מבוי סתום בזירה האזורית.
במונחי משא ומתן, טראמפ שיחק משחק קשוח. הוא קצב לוחות זמנים קצרים ומוגדרים, כינס את כל השחקנים המרכזיים בחדר אחד ודרש הכרעות מהירות ונחושות. ברגע האמת, לא הייתה אפשרות לתמרונים ישנים – כל צד הבין שהפעם לא תהיה דרך חזרה. בניגוד לסבבים קודמים, טראמפ הכניס לתמונה את טורקיה כמתווכת משמעותית, העניק לקטאר ולארדואן מקל וגזר ובנה סביב העסקה רשת ערובות מדינית ואזורית שלא נראתה קודם.
הפריצה החשובה הייתה בכך שטראמפ פירק את העסקה למרכיבים ברורים – קודם כל שחרור כל החטופים, ורק אחר כך התקדמות לסדרי ביטחון והיום שאחרי בעזה. בכך מנע מהלך של פשרה מתמשכת והציב "עוגן" משא ומתני גבוה: הצעת מקסימום, יעד ברור ובלתי מתפשר. האסטרטגיה הזו אילצה את כל השחקנים – חמאס, קטאר, טורקיה וישראל – לשנות את החשיבה ולהסכים למסגרת חדשה.
טראמפ הבין שקטאר וטורקיה אינן גורמי תיווך במובן הקלאסי, אלא חלק מהמשוואה של חמאס. הן תומכות האחים המוסלמים ובלעדיהן אין לחמאס קיום. לכן הוא החליט להעניק גם למדינות אלו "מענק הצלחה" בעבור עסקה. זו דוגמה קלאסית ליצירת קישור אינטרסים, בין נושא שאינו קשור ישירות לעסקה (כמו ביטחון אזורי) לבין נושא רגשי ובוער (שחרור חטופים). כך הוא קשר בין שחרור החטופים להבטחות ביטחון לקטאר ולאיתות חיובי לטורקיה לרכישת מטוסי F-35 תמורת הנעת חמאס לחתימה על עסקה.
המחיר, מנקודת המבט הישראלית, הוא החלשת יתרון ההרתעה האזורי ואובדן המעמד של "החברה הטובה ביותר" של ארה"ב במזרח-התיכון – תפקיד שהיווה לאורך עשרות שנים את אחד מעמודי התווך של הביטחון הלאומי והמדיני של ישראל. ישראל מוצאת את עצמה, אולי לראשונה, בעמדה שבה מאזן הכוח משתנה עם שותפויות אזוריות ומערביות חדשות, קואליציית מתווכות מחוזקות בין ארה"ב קטאר וטורקיה, שאף עלולות לחזק את חמאס תחת מותג חדש בעתיד. זהו שינוי עקרוני שאותו ישראל חייבת להבין, להתמודד איתו, ולהיערך אליו מתוך חשיבה אסטרטגית מחודשת.
ישראל גם משפרת את מצבה האסטרטגי – לפחות בטווח הקצר – כאשר עזה נותרת חשופה ללא חטופים בשטחה
אל ליבה של החברה הישראלית הגיע הישג ערכי וחברתי מהמעלה הראשונה: כל החטופים חוזרים הביתה. מדובר ברגע המשפיע על לב החברה, שמחזק את החוסן הלאומי של ישראל ואת הבסיס המוסרי שלה בפני עצמה והעולם. ישראל גם משפרת את מצבה האסטרטגי – לפחות בטווח הקצר – כאשר עזה נותרת חשופה ללא חטופים בשטחה בעודנו נמצאים בשלב א', שבו טרם הוכרע גורלה המדיני.
יחד עם זאת, מתקיימת דינמיקה עמוקה יותר: מדינת ישראל קיבלה את מבוקשה להיום – אך איבדה שליטה על היום של מחר. כעת, מי שקובע את הכללים ומנהל את המו"מ לעתיד עזה אינו ירושלים אלא וושינגטון, דוחא ואנקרה. אין לטעות – זו עסקה מבורכת, והיעד האנושי גובר על כל שיקול אחר. אך לישראל נותר כעת, לצד השמחה העמוקה, גם להיערך, ללמוד את הפרק הזה ולהסיק מסקנות: כשאין יוזמה ואסטרטגיה, כפי שלא הייתה בשנתיים האחרונות, מדינות אחרות יכתיבו לה את העתיד. המשימה הבאה – להיות שחקנית מרכזית, רלוונטית ויוזמת במישור המדיני ולדאוג לאינטרסים הביטחוניים שלה בעזה ובאזור גם ביום שאחרי.
ד"ר דנה וולף היא מומחית למשפט בינלאומי וניהול משא ומתן, אוניברסיטת רייכמן
