הפוליטיקאים הישראלים מימין ומשמאל נראים כמו חבורת בני נוער שיושבים מסביב לביצה, מנסים לתפוס יתושים, להשוויץ מי תפס יתוש גדול יותר ובעיקר לרוץ ולספר לחבר'ה כמה גדול היתוש שתפסו או כמה עלוב היתוש שתפס היריב. בינתיים הם מחמיצים את העובדה שהביצה מתרחבת, מימיה העכורים כבר מלחכים את כפות רגליהם והנה עוד מעט הם (ואנחנו) יטבעו בתוכה. ישראל גדלה על ביצות שהיה צריך לייבש. מייסדיה - ימין ושמאל, דתיים וחילונים - הבינו שכדי לחסל את היתושים צריך לייבש את הביצה. אני לא שייך לאלה שמתגעגעים לעבר טוב יותר. זה מיותר. אבל ללמוד ממנו בהחלט רצוי.
סיפור ההצלחה שיצרנו בכמעט 75 שנים מחויב כיול מחדש, ותנאי מקדים לכך הוא מערכת פוליטית ובחירות שעוסקות בסכנות הגדולות. אבל אין ממשלה בישראל, וגם כשיש – בפועל היא איננה. היא לא יכולה לבצע ובקושי להחליט. תשאלו כל פקיד ממשלתי. ומה עושים הפוליטיקאים כדי לשחרר את הפלונטר? תופסים יתושים כדי להיבחר ולהתיישב סביב השולחן שהופך אימפוטנטי יותר ויותר.
על מה צריך לדבר בעניין הזה? הנה דוגמה: שינוי התשתית הפוליטית על בסיס שינוי שני חוקים. הראשון, חוק שמעלה את אחוז החסימה ליותר מ-10%, מה שיחזיר את התשתית של שתי המפלגות הגדולות, ישיב את הרשות המבצעת למקום שנשלט על ידי מפלגה אחת עם רוב בכנסת שישרת את הציבור ארבע שנים, לפני שיעמוד שוב לבחירתו.
השני: חוק איזון היחסים בין שלוש הרשויות. המחיר שאנחנו משלמים על מאבק הכוח המסוכן בין הכנסת, הממשלה והרשות השופטת הוא בלתי נסבל. הם רבים על חשבוננו, מטנפים על חשבוננו ומתמקדים במאבקי הכוחות ביניהם במקום להתעסק בצרכים ציבוריים.
עימותים בשייח ג'ראח ושועפט, הלילה
(צילום: דוברות המשטרה, זושא לוסטיג, חדשות מהרגע)
אחר כך חייבים לדבר על ייהוד הנגב והגליל – אולי הסכנה הגדולה ביותר לטווח הרחוק. ההשקעה בהתיישבות ביהודה ושומרון הביאה בפועל להזנחה ולאובדן הרוב היהודי באזורים הללו. זה יכול להתקשר לאנטישמיות שמרימה את הראש המפחיד בעולם: צריך לראות איך מעלים וקולטים מיליון יהודים שיחזקו את היישובים בנגב ובגליל. אחרת, הכמות תקבע את המציאות. אני אפילו לא רוצה לדמיין אותה (זה לא סותר את הצורך ליישם את ההחלטות על אודות חיזוק החברה הערבית ושילובה. כשהממשלה קמה אמרתי למנסור עבאס שאם ישיג 10% ממה שהובטח, הוא יוכתר למלך. לצערי צדקתי).
השינוי הכלכלי החשוב ביותר שמדינת ישראל צריכה הוא כניסה לתהליך אמיץ, קצר ומרוכז של צמצום המונופולים. מה שקורה היום הוא טירוף: קומץ אנשים קובעים את מחירי המזון, קומץ מחזיק בשוק הבנייה וקובע את מחירי הדיור וכן הלאה. הממשלה לא משחררת מונופולים וממשיכה להתנהג בעיוורון כשמשרד החינוך אחראי להעלאה של 5% בשכר של עוזרת גננת באופקים ומשרד הבריאות אחראי לתוספת של 2% לעובדת סיעוד בסורוקה. אין מדינה כמונו בעולם בנושא המונופולים. הרעיון של רגולציה בהגדרתו אומר בדיוק את ההיפך: ויסות הכוח הממשלתי כך שהוא יתחלק בין כמה שיותר שחקנים כדי לעודד תחרות על מנת שהאזרח ירוויח.
עובד יחזקאלבאדיבות חברת תאראוכן, צריך לדבר על חיסול ההזיה של 256 עיריות ומועצות אזוריות ומקומיות על פחות מעשרה מיליון אנשים. תקראו את המשפט הזה עוד פעם ותבינו כמה הוא הזוי. לא צריך להסביר אותו. אנחנו יכולים להסתדר עם הרבה הרבה פחות, ובמקביל לצמצם את השלטון המרכזי. כלומר, להעביר כמה שיותר סמכויות ממשלתיות (בנייה, חינוך, תשתיות, שירותים חיוניים ועוד) לכמה עיריות תחת פיקוח רגולטורי. אבל חובה לשנות את הפרדיגמה והיחסים בין הממשלה לחברה האזרחית. מעבר מיחסי קונפליקט ליחסי שותפות. הממשלה צריכה להתחיל לדבר על מה שהיא לא יכולה לעשות.
והכי חשוב, חובה להתחיל ולבנות מחדש את תפיסת הישראליות בנרטיב התרבותי-חברתי שלה. לנקות אותה משיח היתושים, לטעת עצי אקליפטוס אנושיים שיחסלו את הביצה ואת השבטיות שהתפתחה פה. לצערי תהיה עונה שישית לבחירות, אבל כדי לנסות לעשות לימונדה מהלימון אולי נתחיל אנחנו האזרחים לכתוב אותה, במקום התסריטאים והיועצים הפוליטיים הגרועים שיש לנו היום.
- עובד יחזקאל היה מזכיר ממשלת אולמרט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
