התשובה האיראנית להצעה האמריקאית לא הייתה רק שלילית. היא הייתה בוטה, כמעט מתריסה. טהרן לא הסתפקה בדחיית מרכיבי ההצעה, אלא ניסתה להפוך את סדר הדברים: לא היא זו שאמורה להתקפל מול הלחץ האמריקאי, אלא וושינגטון היא שצריכה לעצור את המערכה, להסיר את הלחץ הימי ולהכיר מחדש במרחב התמרון האיראני. במילים אחרות, איראן השיבה כמי שמעריכה שגם לצד השני אין באמת אופציה טובה.
במשך ימים ארוכים טראמפ המתין לתשובה האיראנית בתקווה שתספק לו קצה חוט. הוא עצר את "מבצע החופש" בהורמוז, נתן למתווכים לעבוד, ושידר נכונות לבחון מסלול דיפלומטי - לא מפני ששינה את עמדתו, אלא מפני שחיפש דרך להפוך את הלחץ הצבאי להישג מדיני. תשובה איראנית חיובית, גם חלקית, הייתה מאפשרת לו לטעון שהכוח עבד, שאיראן זזה, ושאמריקה היא שקבעה את תנאי המשחק. אלא שמשהגיעה התשובה מטהרן, טראמפ דחה אותה בחריפות, קבע כי הפסקת האש נמצאת "על מכונת הנשמה" והבהיר כי האיראנים נסוגו מהבנות שנגעו גם להוצאת האורניום המועשר. במקום לספק לו מוצא, איראן החזירה אותו לדילמה שממנה ביקש להימנע.
האיראנים, ככל הנראה, קוראים היטב את טראמפ. הם רואים נשיא שאינו רוצה להיראות חלש, אך גם אינו שש לחזור למלחמה רחבה. הם מבינים את סלידתו ממלחמות מתמשכות, את הרגישות למחירי הדלק, את הביקורת הגוברת מבית, את הקשב לחששות של ערב הסעודית, את מבטו לבחירות האמצע ואת רצונו להגיע לביקור בסין כשהוא נראה כמי שמנהל משברים ולא כמי שנגרר אליהם. גם ברקע מונדיאל 2026, מלחמה מתמשכת במפרץ ועלייה במחירי האנרגיה אינן תפאורה נוחה לנשיא. הצעתו להשעות זמנית את מס הדלק ממחישה כי המחיר הכלכלי של המשבר כבר נוכח בשיקוליו.
זה לא אומר שטראמפ לא יתקוף. זו בדיוק הסכנה. נשיא שמרגיש שמנסים לבחון את גבולותיו עלול לבחור בהחרפה כדי להחזיר לעצמו שליטה. ואכן, לאחר דחיית התשובה האיראנית, הוא אותת כי הוא שוקל לחדש את "מבצע החופש" בהורמוז ואף רמז למהלך צבאי רחב יותר. אבל גם אם יתקוף, לא ברור מה יהיה הסוף ומה ייחשב בארצות-הברית לתמונת ניצחון. תקיפה נוספת יכולה להכאיב לאיראן, אך גם להעמיק את המשבר בהורמוז, להעלות את מחירי הנפט ולהפוך את המערכה למאבק מתמשך על אמינות אמריקאית. מנגד, הסדר חלקי, עוד שיחות או דחיית שאלת האורניום עלולים להיתפס כהתקפלות.
ככל שההכרעה נדחית, נוצר גם מחיר אסטרטגי: שחיקה אפשרית של ההרתעה האמריקאית. אם איראן תשתכנע שסגירת הורמוז, הסלמה מבוקרת והצבת דרישות מקסימליסטיות מאלצות את וושינגטון לעצור ולחפש מוצא, היא עלולה להסיק שהלחץ שלה עובד. מבחינת טראמפ, זו כבר אינה רק שאלה של הסכם או מלחמה, אלא של אמינות אמריקאית מול טהרן, מול בעלי הברית במפרץ ומול יריבים אחרים.
ככל שנתניהו מדגיש בפומבי שחייבים להוציא את האורניום מאיראן, כך הוא מחזק את ההיגיון הביטחוני הישראלי אך גם מזין את הקמפיין נגדו בוושינגטון, שלפיו ישראל מנסה לדחוף את טראמפ חזרה למלחמה
זה גם המלכוד הישראלי. ככל שנתניהו מדגיש בפומבי שחייבים להוציא את האורניום מאיראן, כך הוא מחזק את ההיגיון הביטחוני הישראלי אך גם מזין את הקמפיין נגדו בוושינגטון, שלפיו ישראל מנסה לדחוף את טראמפ חזרה למלחמה. מנגד, לאחר שטראמפ עצמו הפך את הוצאת האורניום לשאלה פומבית של אמינות ותוצאה, ברור שהנושא אינו עוד רק דרישה ישראלית.
לכן ישראל צריכה להזהיר מפני סיום רע, לא לדרוש מלחמה. המסר צריך להיות פשוט: יציאה אמריקאית שתותיר בידי איראן את ליבת היכולת הגרעינית לא תסיים את המשבר, אלא תדחה אותו. טראמפ מחפש יציאה שתיראה כניצחון; ישראל צריכה לוודא שהיא לא תאפשר לאיראן לטעון, זמן קצר אחר כך, שהיא זו ששרדה וניצחה.
אל"מ בדימוס אלדד שביט הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). בעבר כיהן בתפקידים בכירים באגף המודיעין של צה"ל ובמוסד, שם שימש כראש חטיבת המחקר
