אזרחי המדינה הערבים ואני מדגישה הפעם על האזרחים, לאחר שנים של שיח פוליטי כושל, אזלת יד והמתנה מתמשכת לפתרונות, קמו בחודש האחרון ודרשו דבר בסיסי לחלוטין: מענה מיידי לפשע המשתולל והבלתי נעצר של משפחות הפשע, שהפכו בשנים האחרונות לגורם המאיים לא רק על הביטחון האישי אלא על עצם המרקם האזרחי של חיי היום יום. ההפגנה שהתקיימה בתל אביב הייתה המשך ישיר לשביתות מחאה שפתחו תושבי סכנין והצטרפו אליהן רבים נוספים, והיא סימנה רגע שבו הציבור הערבי ביקש להפסיק להמתין וליטול אחריות אזרחית מלמטה, מתוך הבנה שמציאות שבה חפים מפשע נרצחים מדי יום אינה יכולה עוד להתקבל כגזירת גורל.
דווקא מכאן אמורה הייתה להיפתח הזדמנות פוליטית. כאשר ציבור מתגייס, מתארגן, יוזם ומעלה נושא בוער לסדר היום, תפקידה של הנהגה הוא לתרגם את האנרגיה הזו לכיוון מדיני רחב יותר, לכדי תביעה ברורה, מתמשכת ואפקטיבית, ולא להסתפק במחוות סמליות או במחזור חוזר של אותן אמירות ואותן אסטרטגיות שכבר הוכיחו את מגבלותיהן. פתרונות חדשים אינם יכולים לצמוח משיח ישן, ועקשנות פוליטית איננה תחליף לחשיבה מחודשת.
הציפייה הייתה שמי שמכנים את עצמם מנהיגי החברה הערבית יידעו למנף את הרגע הזה ליצירת שינוי עמוק יותר, הנשען על ראייה רחבה, על בניית כלים פוליטיים ממשיים ועל הרחבת מעגלי הפעולה מעבר למחאה עצמה, אותה יזמו אזרחים מדם ליבם. אלא שבפועל נדמה כי חלק מן ההנהגה העדיף למהר ולנכס לעצמו את המהלך, כפי שניתן היה לראות בהחלטת ועדת המעקב העליונה וגורמים נוספים להכריז על יום שיבוש, יום שלא באמת שיבש את המציאות אלא בעיקר הדגיש את עומק הפער בין הזעקה הציבורית לבין התגובה הפוליטית.
הפער הזה התחדד עוד יותר סביב פרסום תיעוד מתוך הפגנה, שבו נראה אחד מחברי ועדת המעקב, מנסור דהאמשה, מתעמת עם מנכ"לית תנועת עומדים ביחד רולא דאוד בעקבות הופעת אנשי התנועה עם לוגו משלהם. איני באה להגן על ארגון כזה או אחר, וגם כלפי חלק מהגורמים המעורבים יש לי ביקורת משלי, אולם הסוגייה המרכזית איננה האירוע הספציפי אלא השיח שהתפתח בעקבותיו והאופן שבו הוא משקף פער עמוק בין ציבור המחפש שינוי ממשי לבין הנהגה שנותרה לכודה בתוך מסגרות חשיבה מצמצמות. כאשר נאמר כי מי שאינם פועלים לפי ההנחיות אינם מוזמנים להפגנות וכי מדובר בתנועה יהודית-ציונית, אין מדובר רק באמירה בודדת שנאמרה בלהט הרגע, אלא בביטוי לתפיסה פוליטית רחבה יותר, כזו המתקשה לראות בשותפות אזרחית רחבה מרכיב הכרחי לשינוי המציאות, ואף מסכנת את הנכונות של אזרחים רבים להמשיך ולהפעיל כוח אזרחי, לצאת שוב ושוב לרחובות ולדרוש שינוי.
שינוי המציאות בחברה הערבית לא יתרחש ללא בניית שותפויות יהודיות-ערביות וללא הרחבת מרחב הפעולה הפוליטי מעבר לגבולות המוכרים. גם אם המפלגות הערביות יזכו במספר דו ספרתי של מנדטים, כוח זה יישאר מוגבל אם לא ילווה בראייה פרגמטית
אפשר היה לנסות ולפטור את הדברים כפליטת פה, אולם הם משקפים בעיה עמוקה יותר בתפיסת המהלך הנדרש כיום. שינוי המציאות בחברה הערבית לא יתרחש ללא בניית שותפויות יהודיות-ערביות וללא הרחבת מרחב הפעולה הפוליטי מעבר לגבולות המוכרים. גם אם המפלגות הערביות יזכו במספר דו ספרתי של מנדטים, כוח זה יישאר מוגבל אם לא ילווה בראייה פרגמטית וביכולת להציב קואליציות אזרחיות רחבות שידחפו מדיניות ולא רק יבטאו מחאה.
ובתוך כך הציבור הערבי ממשיך להמתין, נאחז בכל שביב תקווה, אך גם מודע עד כמה היא שברירית. אמירות מיותרות, מחוות מצמצמות או מסרים סותרים עלולות להפוך לקש האחרון שירחיק אזרחים מן הזירה הציבורית, יפגע בנכונותם להתארגן, לפעול ואף לצאת ולהצביע. עמוק בפנים רבים מבינים שההנהגה הערבית עדיין מתקשה להשתחרר משיח שעבר עליו כבר עשורים, ושקיפאון איננו אסטרטגיה אלא מתכון להמשך שחיקה.
מכאן נובעת הדרישה הברורה מהנהגה ערבית מכל קצוותיה: שינוי השיח הפוליטי איננו בחירה אידאולוגית או העדפה טקטית, אלא תנאי הכרחי ליצירת שינוי ממשי במציאות. אפשר להניח שבטווח הקרוב לא יתחולל חילופי דורות דרמטיים, שלא ייכנסו די נשים, צעירים או פנים חדשות, אך האחריות הפוליטית אינה מתבטלת בשל כך. המנדטים אינם רכוש אישי אלא של ציבור מדמם, המצפה ממנהיגיו לצאת מגדרם, לבחון מחדש דרכי פעולה ולפתח שפה פוליטית אחרת, פתוחה ורחבה יותר.
סברין חוג'יראתומי שמתקשה בכך ראוי שיזכיר לעצמו מדי בוקר שהשליחות הציבורית אינה נועדה לשמר כוח אלא לשנות מציאות, גם אם הדבר מחייב שיחות קשות, שותפויות לא נוחות ולמידה מחודשת מן הרחוב עצמו. ואם קשה ללמוד את השפה הזו מאולמות הישיבות, אולי נכון לצאת אל חופשה ארוכה, להקשיב, להבין ולחזור אחרת.
הכותבת היא דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, ובעלת ניסיון בעיצוב וביישום מדיניות בממשלה
