לנתונים המתרבים על קריסת מעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית הצטרפה בסוף השבוע אזהרה חריגה: בראד שרמן, חבר הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית ואחד מאחרוני התומכים של ישראל מהדור הישן, צייץ סרטון ובו סקרים מבעיתים מחודש יולי, והבהיר כי לתפיסתו, הציבור הישראלי ונבחריו לא מבינים את גודל הסכנה ואת המיידיות שלה. בהמשך לבקשתו, דבריו תורגמו וצוטטו בתקשורת הישראלית.
על פניו, ראשי מחנה ה״שינוי״, בטח אלה שרואים בעצמם ראשי ממשלה, היו אמורים להסתער על דבריו של שרמן כהוכחה לכך שאפילו בנושא שבו בנימין נתניהו נחשב ל״ליגה אחרת״ הוא הצליח לדרדר את ישראל לתהום. זה בוודאי נכון ערב נסיעתו של נתניהו לעצרת האו״ם, שתהיה השנה חגיגית כמו הקיץ של אביה. והנה, נכון למועד כתיבת שורות אלה, דמויות כגון גדי איזנקוט, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לא הגיבו לדבריו של שרמן. יאיר לפיד צייץ ״אנחנו יודעים איך לתקן את זה״, אבל העדיף לשמור את המידע המסקרן לעצמו. אולי אחרי הבחירות הוא יואיל לשתף.
מתבקש לחשוב שזאת רק עוד מופע של אוזלת יד בקמפיין, הרי לא חסרים כאלה. אולם לפחות בסוגיה הזאת נדמה שהסיפור יותר עמוק, ושרמן עצמו עלה על הנקודה: בטקסט שפרסם הוא התייחס ספציפית רק לשר איתמר בן גביר (״סכנה קיומית״) ולשגריר ישראל בארה״ב, כמי שלתפיסתו ״לא מבין את חומרת הבעיה״. את שאר המסר הפנה ל״מרבית הישראלים״: "כשאני שומע מישראלים שפעולותיהם מוצדקות ומאחר שהם צודקים אין להם שום בעיה (עם הקריסה בדעת הקהל), זה מעיד על בורות בהיסטוריה היהודית״.
וזאת בדיוק הסיבה שאין לראשי המחנה שום דבר להציע: מרבית הציבור הישראלי פשוט לא שם ולא מעוניין לשמוע, כפי שהוכיחה ההיסטריה סביב סרט דוקו. ומנהיגות בישראל העכשווית היא שאם הציבור לא רוצה אז לא משמיעים לו: לא בנט שתומך בבנייה ב-E1 (צעד שזירז את הסנקציות האירופאיות), לא ליברמן שהכריז בעצמו ש״אין חפים מפשע בעזה״ וגם לא איזנקוט, שנלחם בניסיון להציג אותו כמי שעמד ״לסגת״ בעזה (כלומר תמך בהרס העצום שהפך את ישראל למצורעת). אפילו כשזה מגיע לטרור היהודי והאלימות שיוצאת מהמאחזים והחוות כלפי הפלסטינים, הרטוריקה זהירה והגישה פסיבית: ״ימין רך״ זה לא מביא (לא שמשהו אחר כן מספק את הסחורה, אבל שזה לא יפריע להם לבלבל במוח על ״המודל ההונגרי״).
המציאות היא שהטראומה של 7 באוקטובר הצטרפה לאירועים מאז׳וריים אחרים (בעיקר פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90 ובאינתיפאדה השנייה והמלחמות שאחרי ההתנתקות) ויצרה את מה שמכונה בחו״ל ״פלאנט יזראל״, כוכב לכת שמבין היטב כיצד הוא נתפס מבחוץ וזה פשוט לא מעניין אותו
אפשר לדבר מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא על ״הסברה״, ״כסף קטארי״ ואפילו לזרוק הכל על בן גביר וכמובן נתניהו. אבל המציאות היא שהטראומה של 7 באוקטובר הצטרפה לאירועים מאז׳וריים אחרים (בעיקר פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90 ובאינתיפאדה השנייה והמלחמות שאחרי ההתנתקות) ויצרה את מה שמכונה בחו״ל ״פלאנט יזראל״, כוכב לכת שמבין היטב כיצד הוא נתפס מבחוץ וזה פשוט לא מעניין אותו, בין אם מתוך כעס על צביעות ואנטישמיות ובין אם מתוך יצר הישרדותי: ״עם לבדד ישכון״ כתפיסה וגם כמוקד של גאווה. העובדה שכדי לשמוע את זה צריך חבר קונגרס ולא מנהיגות ישראלית אמיצה מלמדת עד כמה החומה גבוהה ואטומה.





