נניח שחפרתם בור בחצר הבית שבבעלותכם והגעתם למים. האם המים שלכם? חד-משמעית לא. סעיף 4 בחוק המים קובע שהמים של כולם, בכל מקום. למרות אי הנוחות הצפויה, לא תוכלו למנוע גישה ממי שירצה להגיע אל משאב הטבע הציבורי שמצאתם. אלא שעל פי משרד המשפטים, תלוי מי אתם. אחרת אין איך להסביר את המתווה שפרסם לאחרונה בנוגע לגישה לנחל האסי, המצוי בתחומו של קיבוץ ניר דוד. בפעם המי יודע כמה, הממסד המשפטי מתפשר על זכויות הציבור ועל החוק למען קבוצת כוח סקטוריאלית שבמקרה מתקראת "קיבוץ".
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• חמורים של משיחיים
• למרות הכול, תודה לאיימן עודה
• הסרוגים עדיין חוששים מ"מה יגידו"
• לפני שתוגש תביעה ייצוגית, איפה הכסף על הדרכונים?
הגישה למשאבי הציבור והשאלה מי נהנה מהפוטנציאל הכלכלי שלהם עלו לדיון בשנים האחרונות בעקבות המאבק העיקש והמתוקשר שמנהלת קבוצת "משחררים את האסי" מעמק בית שאן. הנושא הגיע גם לבית המשפט, שהטיל באוגוסט 2021 על משרד המשפטים לנסח מתווה מוסכם. בינתיים יושם הסדר ביניים לגבי רצועת חוף קצרה מחוץ לקיבוץ ("החוף הירוק"). המשחררים שטחו את טיעוניהם בפני אנשי המשרד וגיבו אותם בחוות דעת מקצועיות מקיפות. כולם קיוו להסדר הוגן ומאוזן. אלא שהמתווה התברר כמפח נפש גדול.
רק 50 בני מזל יזכו להיכנס לנחל בין 9:00 ל-15:00 (בשישי עד 13:00), ללא שבתות וחגים. הם גם יידרשו לוותר על פרטיותם ולהשאיר את תעודת הזהות שלהם בכניסה. המתווה למעשה מעניק לקיבוץ סמכות רשמית להגביל את חופש התנועה של הציבור ולקבוע מי רשאי לגשת ומי לא.
זה לא מקרי שמה שמטלטל היום את החברה בישראל התפוצץ קודם כל בעמק בית שאן, שבו יחסי הכוח גלויים יותר לעין. במשך שנים שכנה בית שאן לצד יישובי ההתיישבות העובדת והשבעה, ויובשה לא רק בתקציבים, אלא גם במים. המקרה של נחל האסי הוא דוגמה מאלפת לכך. קיבוץ ניר דוד מתחזק צימרים יוקרתיים על גדות הנחל ועורך במקום אירועים, את התוואי בהמשך הנחל הוא הסיט אל בריכות הדגים שלו ובקצהו מוקמות בימים אלה שכונות הרחבה לבנים הממשיכים. שכונות אלה נבנות על גדות הנחל עם אישורי בנייה, אבל בניגוד לחוק.
קלות הראש שבה פוגע משרד המשפטים בזכויות הציבור מטרידה, שכן המתווה מאפשר לכל יישוב לחסום בפועל את הגישה למשאב ציבור או לדרך ציבורית ואז לדון על זה בבית המשפט. המשרד עצמו מזהיר מפני התקדים שקבע ומתרה ביישובים אחרים שלא ינהגו כמו ניר דוד, אבל בזה זה נגמר. המקרה של האסי מעיד שלקיבוץ, עסק מסחרי שמגלגל מיליונים, מותר לעשות הכל.
אינס אליאסישנם מי שרואים במאבק על הגישה לאסי מאבק מקומי, זניח, אבל המשחררים הבינו כבר מההתחלה שלא מדובר במקרה של נחל אחד בקיבוץ אחד. כמי שלקחו על עצמם מאבק ציבורי ולא סקטוריאלי, הם נדהמו מעוצמת הגזענות האנטי-מזרחית שעורר מאבקם, ולא רק בקרב תושבי הקיבוץ. סוללת אנשי יח"צ ולוביסטים מסגרו את המחאה כמאבק נקמני וצר עין, וצעירים נורמטיביים שנאבקים למען החוק והצדק הפכו בין רגע לברברים אלימים שלא תורמים למדינה. במובן הזה, המאבק על האסי הקדים את זמנו; הוא היה פרומו לגזענות הבוטה נגד מזרחים שהתפרצה בגל המחאות נגד בוחרי נתניהו, כמו גם לאמת הכואבת שנחשפת מדי יום על היקפי ההדרה של הציבור המזרחי ממוקדי ההשפעה.
לאורך השנים השתרשה במדינת ישראל נורמה של הענקת זכויות יתר לציבורים מסוימים, וזאת קבעה את הייעוד של כל ציבור. כמעט תמיד גם היה לו צבע. כך למשל, ההתעשרות חסרת הפרופורציה של קיבוצים ומושבים מסוימים אינה מקרית. היא תוצר של צעדים שעשתה המדינה עבורם כמו הסבת קרקעות מדינה שנועדו לחקלאות - לקרקעות מסחריות או למחיקת חובות במיליונים. בתהליך שהואץ בעשורים האחרונים התבססו קהילות הון קטנות ומסוגרות, שזכותן לאסור כניסה לתחומן מוגנת על ידי המדינה, והן קובעות במידה רבה את סדר היום. כעת, על הממשלה החדשה להחליט: פירוק חברת המעמדות או פירוק חברתי.
- אינס אליאס היא עיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
