על גבי נייר טואלט, דפי מחברת וניירות מכל הבא ליד, גם בשיא ההשמדה, כאשר האש אופפת אותם מכל העברים, הצליחו יהודים בתקופת השואה לכתוב ולתאר את שעובר עליהם במיני יומנים ומכתבים. במקרים רבים הביעו הכותבים את רצונם שהמסר יישמר, ויועבר לדורות הבאים. "קִרְאו ודעו מה קרה כאן, בשעותיו האחרונות של הגטו", כתבה אלמונית שתיעדה את רגעיו האחרונים של גטו ורשה, מתוך הבונקר הבוער.
אחרים מסרו מידע על מצבם, לעיתים ברמיזות וקודים, ויש שכתבו את הטקסטים כצוואה. "מבין חומות הכלא, שממנו בוודאי לא נצא בעודנו בחיים, הננו שולחים לכם ברכה זו, ברכתם האחרונה של לוחמים צעירים, בנופלנו למען המטרה הנעלה והקדושה לנו", כתבה יוסטינה-גוסטה דרנגר, מראשי תנועת "עקיבא" בקרקוב.
5 צפייה בגלריה
"משאלת לבנו היא כי יישמר זכרנו בעתיד". הצוואה של גוסטה דרנגר מתוך הכלא, על גבי נייר טואלט
(צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
בבית לוחמי הגטאות אספו כמה יומנים ומכתבים כאלה, בהתאם לנושא עצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה של המוזיאון - "מורשתנו לדורות הבאים".
המפורט מכולם הוא יומנה של אישה אלמונית שכתבה בתוך בונקר בגטו ורשה בעת המרד, באפריל 1943. איתה בבונקר הסתתרו יהודים רבים שלא לחמו.
היומן, שנכתב בפולנית, מכיל עשרה עמודים. הרשומה הראשונה נכתבה ב-24 באפריל, היום השישי לפרוץ המרד. הדף האחרון נכתב ככל כנראה ב-7 במאי, כשלושה שבועות אחרי פרוץ המרד. ביומן מתוארים האווירה המתוחה בבונקר וברחובות הבוערים, הדינמיקה של חיי המסתתרים במקום סגור, ללא אוורור, לעיתים ללא חשמל, כשבחוץ משתוללות שריפות, והחשש שאינו מרפה מהבלתי נודע. ליומן צורף גם תרשים מדויק של מקום המסתור.
"החיים שלנו מאוימים ביותר כעת, הסכנה מתמדת. רמת החיים נמוכה עד מאוד. האנשים חצי עירומים, לבושים סחבות, מתרוצצים מדוכדכים על פני רצפת האבן. אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות", כתבה.
"הרעש הקטן ביותר או התפוצצויות מרוחקות של רימונים - מעוררים אצל האנשים תגובות חריפות ביותר, כי כולם שרויים במתח בגלל היחסים השוררים בבונקר. ואמנם, אם נודה על האמת, אנחנו מעין סירה קטנה ובה אנשים רבים עם מעט מאוד מצרכי מזון, היא שטה בים סוער, הגלים מטלטלים אותה ואין לה שום תקווה להצלה. עתיד לא משמח. עושה רושם כאילו מחפשים המים מקום תורפה בתוך הסירה כדי לחסל אותה במהירות. פורענות מתרגשת עלינו! S.O.S!
"אני עצמי נדהמת שבתנאים אלה הצלחנו לחיות ולהחזיק מעמד שלושה שבועות... אני יוצאת לרחוב. בוער. מסביב הכול עולה באש. הרחובות עולים בלהבות. בוערים בתי מלאכה, דירות, חנויות ובתים שלמים. הגטו כולו אינו אלא ים של להבות. נושבת רוח חזקה מאוד, המלבה את האש ונושאת את הגיצים מהבתים הבוערים אל אלה שעדיין לא הוצתו. האש מכלה הכול. המראה מבעית, מזעזע. האש מתפשטת כל כך מהר, שהאנשים לא מספיקים להימלט מהבתים ונספים בצורה טרגית.
"האנשים נחנקים בגלל העשן. כולם מתחננים לעזרה. רבים, כמעט כולם, צועקים אל האלוהים: 'אלוהים, הראה את כוחך, רחם עלינו'. האל שותק כמו ספינקס ואינו עונה. ואתם, העמים, מדוע אתם שותקים? האם אינכם רואים שרוצים להשמיד אותנו? מדוע אתם שותקים?
5 צפייה בגלריה
"האנשים נחנקים בגלל העשן, אינם מסוגלים לחיות ואינם מסוגלים למות". יומנה של האלמונית ובו רישום של הבונקר בגטו ורשה בו הסתתרה
(צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
"בתוך הבונקר מחסור באוויר. חלק מהאנשים מאבדים את ההכרה ונופלים על הארץ. ללא הפוגה מפציץ האויב ברימונים, ובלי הפסק נשמעות יריות ממכונות ירייה. הרעש מחריש. על אף הסכנות, רצים יהודים ברחובות כדי להציל רק את החיים. הכול אחוז אש. נדמה שהגיע סוף העולם. 'הצילו עצמכם מי שיכול!', מצב מחריד, איום. כולם רוצים להינצל. קרב איתנים. הגיהינום ירד אלי אדמות".
במוזיאון בית לוחמי הגטאות מסבירים שזהו המסמך היחיד המצוי ברשותם, ככל הידוע היום, אשר נכתב בזמן המרד בתוך הגטו הבוער.
מכתב נוסף נכתב מתוך הכלא, על גבי פיסות נייר טואלט, על ידי "יוסטינה" - היא גוסטה דרנגר, ממנהיגות תנועת "עקיבא" בקרקוב. בקיץ 1942, בשיא תקופת הגירושים בפולין, הוקם ארגון הגג של רוב תנועות הנוער, "הארגון הלוחם של הנוער היהודי החלוצי", ובקיצור - "החלוץ הלוחם", שאותו הנהיגו ראשי תנועת "עקיבא". מרכז הכובד והעשייה בתנועות החלוציות באותה עת היו המרי וההתנגדות, ולא עוד הגשמה בארץ ישראל.
גוסטה ובן זוגה שמשון (שימק) דרנגר נעצרו כמה פעמים על ידי הנאצים, לפעמים יחד ולפעמים לחוד. באחת הפעמים, בינואר 1943, לאחר שנאסר שימק, הלכה גוסטה והסגירה עצמה מרצונה לגסטפו, מתוך אמונה שכאשר יהיו יחד יוכלו להשתחרר, ובעקבות החלטה מוקדמת שאם ייתפס אחד מהם - יסגיר עצמו השני.
בתקופת מאסרה כתבה גוסטה דרנגר את תולדות מחתרת "החלוץ הלוחם", בתקווה שדפים אלה יגיעו לחברים בארץ ישראל.
"מבין חומות הכלא, שממנו בוודאי לא נצא בעודנו בחיים, הננו שולחים לכם ברכה זו, ברכתם האחרונה של לוחמים צעירים, בנופלנו למען המטרה הנעלה והקדושה לנו. משאלת ליבנו היא כי יישמר זיכרנו בעתיד. מי ייתן והזיכרונות המועטים הללו, הרשומים על גבי דפים פזורים, יעלו לפניכם תמונה נאמנה של המרד האחרון והעז ביותר בחיינו", כתבה דרנגר.
"... וגם אם לא יעלה בידינו לעשות יותר, האם מה שעשינו זה מעט?", תהתה במקום אחר ביומנה. "האם יעריכו את המפעל שלנו לפי המאמצים שהושקעו בו או לפי התוצאה הסופית? עובדת ההתנגדות עצמה, ולו פסיבית בלבד - ערכה רב.
"מאה פעמים הוזהרנו: אל תתגודדו בקבוצות. מאה פעמים חזרה ההחלטה: שוב לא נתאסף. ואך נפגשו שני חברים ברחוב, מיד הצטרף עוד אחד ועוד אחד, ואחרי שעה קלה צעדו בשורה ארוכה, למלוא רוחב המדרכה, ובלוריותיהם הפרועות, פניהם הגלויות, הבהירות, צעדם הבטוח והקצוב - הסבו את תשומת לב העוברים ושבים, שאין אתה יודע לעולם מחשבותיהם וכוונתם.
"הם ידעו כי אינם רשאים להתנהג כפי שהם מתנהגים, אבל כשהיו בצוותא הרגישו את עצמם חזקים כל כך, עד כי רחק מהם כל מורא - בין מפני אויב גלוי, בין מפני שונא נסתר. אכן, הייתה זאת חטאת נעורים. אבל הרוצה לגנותם יהרהר נא תחילה: המותר ליטול את שמחת חייהם האחרונה, ולשלול מהם את אחרית המפלט לרגשות היתמות בלא עת?".
ב-29 באפריל 1943 הוצאה גוסטה מתאה לשם הוצאתה להורג, אך הצליחה לברוח. בו בזמן הצליח גם שימק לברוח. הם נפגשו ביערות וישניץ ושם הוציאו לאור את דפי "החלוץ הלוחם", הקוראים למרד נגד הכיבוש. בנובמבר 1943, בדרכם להונגריה, נאסרו והוצאו להורג.
מסמך שלישי הוא מכתבו האחרון של עוזר פלסטרשטיין, צעיר בן 20, איש "השומר הצעיר" מגטו מזריץ'. במכתב שכתב בגרמנית ב-23 ביוני 1942 שיבץ מסרים ומילות קוד לחבריו בתנועה. הוא כתב על גירוש רבבות יהודים להשמדה, ועל קשריו עם ארגון המחתרת היהודית המקומי. במכתבו משלב פלסטרשטיין מילים עבריות שאותן הוא כותב בגרמנית, כשמות של אנשים. כן כתב מילות פרידה וביקש למסור את הדברים לאחיותיו, יוכבד (שהעבירה את המכתב לבית לוחמי הגטאות), וגולדה. השתיים עלו לארץ לפני המלחמה.
להלן המכתב, ובסוגריים הסברים על מילות הקוד:
"אנני יקירתי! (אנני הוא הייני בורנשטיין, איש השומר הצעיר בשווייץ)
"עד כה קיבלתי ארבע חבילות ואני מודה על כך. בשבוע שעבר שלחתי לארתור (שמואל זיגלבוים - פוליטיקאי יהודי שישב באנגליה ופעל לצד ממשלת פולין הגולה) כמה מכתבים, ואני מבקש ממנו לאשר את קבלתם. אני מספר לך עכשיו בקצרה כי את יכולה לקבל מארתור ידיעות מדויקות עליי.
5 צפייה בגלריה
"אנחנו עובדים והילדים (חניכי תנועת הנוער) בריאים. החבילות שלך נחוצות". בקודים ובסיסמאות, מכתבו האחרון של עוזר פלסטרשטיין
(צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
"אצלי אין משהו מיוחד, אנחנו עובדים, והילדים (חניכי תנועת הנוער) בריאים, הם חושבים תמיד על מאיר (מאיר יערי, ממנהיגי השומר הצעיר - הכוונה כאן לתנועה כולה) ועל כל המשפחה. אצל יוסף (יוסף באומר, איש השומר הצעיר בסלובקיה) המצב טוב. דרישות שלום לבביות ממשפחת פליטים (למזריץ’ הגיעו פליטים יהודים שגורשו מרחבי פולין). קרוביו של אנטון מרטן מסלובקיה (קבוצת השומר הצעיר בפרטיזנים בסלובקיה) שולחים דרישות שלום. אנחנו עוזרים להם וגם החבילות שלך נחוצות.
"בשבוע שעבר הייתי בביקור אצל דודה גליל (כנראה מסגרת של פרטיזנים יהודים במחוז הסמוך למזריץ'). אני עוזר לה לעיתים קרובות ומבקר אותה תמיד. אצלי נמצאת עכשיו הגנה (המחתרת היהודית), והיא גם תישאר. עוד פרטים על הגנה בפעם הבאה. יהודה רבבות (עשרות אלפי יהודים) נוסע תמיד לדוד חיים ארלוזורוב (לרצח - שהיה גם גורלו של ארלוזורוב)".
פלסטרשטיין היה במקצועו דפס. בגטו מזריץ' עסק בזיוף מסמכים ובסתיו 1942, בעקבות הלשנה, נתפס על ידי הנאצים עם שניים מחבריו. ב-17 בספטמבר נלקחו פלסטרשטיין וחבריו לחקירה. בדרך התנפלו העצורים על השומרים הגרמנים. במהלך האירוע נרצחו שלושתם.
המסמך הרביעי הוא היחיד שנכתב על ידי אדם ששרד - טוביה בוז'יקובסקי, לוחם בארגון היהודי הלוחם (אי"ל) במרד גטו ורשה, וממקימי לוחמי הגטאות. את היומן כתב לאחר המרד, במחבוא מחוץ לגטו בוורשה. הוא היה אחד מהלוחמים שיצאו לאחר המרד דרך תעלות הביוב. אחר כך התגורר בצד הפולני, שם המשיך בפעילות מחתרתית. הוא גם השתתף עם חבריו במרד הפולני באוגוסט 1944 נגד הגרמנים. לימים פרסם ספר המבוסס בין השאר על היומן.
5 צפייה בגלריה
"רעש מחריד של כדורים ורימונים, פצצות מתנפצות מסביב. הלחימה של מחלקתנו בשיא העוצמה". מרד גטו ורשה, מתוך יומנו של השורד טוביה בוז'יקובסקי
(צילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
שרד את ורשה. הלוחם טוביה בוז'יקובסקיצילום: באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות"19 באפריל 1943, יום אביב יפהפה. הבחורים העומדים על עמדתם הצטערו מאוד שהטבע צחק מהם בצורה כל כך אכזרית. התכוננו שהקרב האחרון שלנו יתקיים תחת שמיים שחורים כמו עופרת בזמן של הוריקן וסערות.
"בשעה שש בבוקר בערך בא בריצה למפקד הקבוצה יוסף, עם עיניים שחורות בורקות ושערות מתנופפות ברוח. הוא הביא מהמפקד הכללי צו להתחיל בהתקפה. הגרמנים נמצאים כבר ליד העמדות שלנו, בפינת (הרחובות) נלבקי וגנשיה. נפלה פקודה: 'אש!'
"רעש מחריד של כדורים ורימונים, קולות שנשמעו מעל ראשי הגרמנים. פצצות מתנפצות מסביב, וההד שלהן נשמע בכל הגטו. הלחימה של מחלקתנו על שלושת העמדות בשיא העוצמה. הקשרים, עם פקודות של המפקדים, רצים מעמדה לעמדה. יעקב, צעיר וגבוה, ובחור ענק ושמן, יורים מהמרפסת הקדמית. פייבל יורה מהחלון, מרובה אוטומטי. אברם ומשה מנהלים את ההתקפה בשתי עמדות אחרות. המפקד זכריה נמצא בכל מקום. הוא נותן הוראות ומדרבן להגברת המאבק. צביה, האמיצה, בשיקול דעת וברוגזה, עוצרת כל תופעה של עצבנות. רבקה המשקיפה באה בריצה עם הידיעה שהגרמנים עזבו ואינם בשטח. המפקד מודיע לנו שהגרמנים השאירו ארבעים וכמה הרוגים בשדה הקרב.
"אחרי שהפסידו ברחוב נלבקי, נכנסו הגרמנים בזהירות רבה לרחוב זמנהוף. הם הלכו מפוזרים, אחד-אחד, בצל החומות. לא תקפנו אותם, כי רצינו לפתות כמויות גדולות יותר.
"הם עברו בשקט בכל רחוב זמנהוף. רק בפינת רחוב מילא פתחנו באש צולבת וזרקנו רימונים. כשהגרמנים רצו לסגת סגרו עליהם הלוחמים מרחוב זמנהוף 29. כל הרחוב היה זרוע בגוויות ובפצועים גרמנים. מעטים מהם ניצלו. אחד מהם הסתובב כמו סהרורי ברחוב וחיפש דרך מוצא. זרקו בקבוק תבערה על הקסדה שלו, והוא נעמד בלהבות. הקרב ברחוב זמנהוף נגמר בניצחון גדול של הלוחמים. במשך כמה שעות לא היה אף גרמני בגטו.
"אחרי הקרבות הראשונים, שנגמרו בניצחוננו, הכניסו הגרמנים שיטה חדשה לתוך הטקטיקה שלהם: הם שרפו והשמידו כל מה שפגשו בדרך. הכניסו לפעולה פלוגות חזקות וכל מיני סוגי נשק. בהקשר לזה שינה גם אי"ל את צורת הלוחמה. במקום קבוצות גדולות, שיצאו להתקפות מרוכזות, אירגנו קבוצות קטנות, אבל יותר אלימות, נגד הגששים הגרמנים וקבוצות קטנות יותר של חיילים... רוח הלוחמים לא נשברה. כל אחד דרש את התפקיד הכי מסוכן והכי קשה".
מנהלת ארכיון בית לוחמי הגטאות אמרה, ענת ברטמן אלהלל, אמרה: "המכתבים והיומנים נושאים עמם מסרים שביקשו כותביהם להעביר מבלי שיידעו מה ילד יום. כתבים אלה שנכתבו בידי צעירים אידיאליסטים הם אות ומופת לעשייה בתנאי קיצון ולמרידה במציאות כפויה".
