בעוד רוב תשומת הלב נתונה למתרחש באיראן, הולך ומתפתח מבוך רב ממדים ורב סכנה בחזיתות האחרות. אמירתו של הרמטכ"ל, לפיה הטלת משימות אבטחה נוספות באיו"ש על הצבא עלולה לגרום לכך ש"יקרוס לתוך עצמו", עוררה הדים, אבל אותו רמטכ"ל, ואותו דרג מדיני, פוסעים במקביל בעיניים פקוחות לתוך מציאות בלבנון העלולה להקריס עוד יותר את הצבא – ולא לתת לתושבי הצפון את הביטחון שכל כך מגיע להם.
פעילות כוחות חטיבת גולני בלבנון
(צילום: דובר צה"ל)
שר הביטחון ישראל כץ, המתחרה העיקרי של הנשיא טראמפ בקצב ההכרזות של "הינחתי, הוריתי", כבר גילה את תכנית הלחימה בצפון: יצירת "רצועת ביטחון" ברוחב של 8 קילומטר לפחות, לכל רוחב דרום לבנון, נקייה מתושבים שיעים ומאוכלסת בכוחות צה"ליים שיחזיקו, לפי אחד הפרסומים "18 מוצבים לפחות" בעומק הגיזרה. רצועה שכזו, אומרים השר וצמרת צה"ל, תרחיק מישובי הצפון את איום הפשיטה והירי בכינון ישיר של חיזבאללה, ותאפשר להם לחיות בבטחה. אוזניים מנוסות יכלו לשמוע את מנחם בגין מבטיח ב-1982 לתושבים ש"תשקוט הארץ ארבעים שנה".
כדי להבין מה הולך ומתרקם פה, כדאי קודם כל לזכור מה היתה "רצועת הביטחון" המקורית, מ-1985 ועד מאי 2000. עם השנים והשיכחה התקבעה תדמית, לפיה רצועה זו הגנה על ישובי הצפון, ונסוגנו ממנה רק כי חברה חלשה (שסימלה היה ארגון "ארבע אמהות") לא יכלה עוד לסבול את מחיר השהייה בלבנון.
רצועת הביטחון לא ממש הוחזקה על ידי צה"ל
האמת היא שרצועת הביטחון לא ממש הוחזקה על ידי צה"ל ולא ממש הגנה על הצפון. הרוב המכריע של המוצבים ברצועה ושל החיילים שהיו בה היה שייך לצבא דרום לבנון. רוב מוצבי צה"ל היו סמוכים למדי לגבול, מעטים מהם היו בעומק השטח, ובכל מקרה לא היה בהם כדי למנוע חדירה לישובי הצפון ובוודאי לא ירי עליהם.
בכל פעם שנדמה היה שצד"ל מט לנפול, יצאה ישראל למבצעים גדולים ("דין וחשבון", "ענבי זעם"), וחיזבאללה מצידו הגיב בירי מאסיבי על ישובים שלנו. הקונספט הזה לא רק עלה בדם, אלא גם היה חסר תכלית
רצועת הביטחון הייתה משהו אחר לגמרי: מרחב לחימה, שבו יכלו צה"ל, צד"ל וחיזבאללה להתעמת. בכל פעם שנדמה היה שצד"ל מט לנפול, יצאה ישראל למבצעים גדולים ("דין וחשבון", "ענבי זעם"), וחיזבאללה מצידו הגיב בירי מאסיבי על ישובים שלנו. הקונספט הזה לא רק עלה בדם, אלא גם היה חסר תכלית – ובין הראשונים להכיר בכך היו מפקדים בכירים כמו עמירם לוין, גיורא ענבר ואחרים.
הפעם התכנית היא אחרת לגמרי: חגורה מוצקה של נוכחות צבאית, כולה על טהרת חיילי צה"ל, שתשלוט בשטח (120 קילומטר אורך ולא מעט עומק). היא לא תוכל למנוע ירי תלול מסלול, אבל אמורה ליצור חציצה של ממש בין חיזבאללה – שיחד עם תושבי האיזור יגורש מהכפרים הסמוכים לגבול – לבין ישובי הצפון. מדובר באלפים רבים של חיילים בכל נקודת זמן נתונה. גם הם, בספק אם יוכלו לעצור בפני מספר חוליות חמושות ונחושות המכירות את השטח מלחדור לישראל. לא בתרחיש ה-7 באוקטובר, שאליו עוד נגיע, אבל פיגוע בישוב או שניים? את זה הרצועה תתקשה לעצור.
יהיו בה מוצבים נייחים, שאליהם וביניהם יימתחו קווים לוגיסטיים צפויים ופגיעים, מעצם טבעו של השטח התלול והסבוך. פריסה שכזו היא חלומו של כוח גרילה מקומי, שיזנב מרחוק ומקרוב בצבא הגדול, המסורבל והנייח. כוח כזה, חיזבאללה או מישהו אחר, יקום במוקדם או במאוחר. חיזבאללה בנה את עצמו על ההתנגדות לכיבוש הישראלי בלבנון במשך 18 שנה; הוא עצמו או יורשיו יצמחו על אותה קרקע.
נכון, המצב הבלתי נסבל שבו היינו ב-6 באוקטובר 2023 בחזית הצפון לא יחזור. אלא שהמצב הזה לא נבע מהעובדה שלא החזקנו שם רצועת ביטחון, אלא ממדיניות פחדנית, שהגיעה לשיאה בהימנעות מהסרת אוהל שהקים חיזבאללה מעבר לגבול. ממש כשם שהסיבה שה-7 באוקטובר היה אפשרי לא היתה שלא נכחנו בתוך רצועת עזה, אלא כישלון נורא במודיעין ובהגנה על קו הגבול, ומדיניות ארוכת שנים של טיפוח חמאס כדי לחסל את אופציית המדינה הפלסטינית.
רצועת הביטחון לא תייתר היערכות מעובה פי כמה על קו הגבול עצמו. תושבי הצפון יסרבו לקבל פחות מזה, ובצדק גמור. הכוחות הדלילים שהחזיקה אוגדת הגליל (91) בהגנה יוכפלו לפחות, בנוסף למכשול הקו ולחיזוק ההגנה בתוך הישובים עצמם. בסך הכל מדובר בכוח גדול פי ארבעה לפחות, בתקן מלא ואיוש 365 ימים בשנה.
"ההגנה מלפנים"
מכיוון שתפיסה "ההגנה מלפנים" הפכה לתורה החדשה של צה"ל, זה יהיה המצב בכל מקום שבו הוא יהיה אפשרי מדינית – בעזה, בסוריה עד שתתעצב. תוסיפו לזה את איו"ש, גיזרה שבולעת גדודי תעסוקה בסדר גודל עצום, ואת האוגדה החדשה בגבול ירדן, ותקבלו מכפלות שלא יקריסו את צה"ל פנימה, כדברי הרמטכ"ל, כי לא יישאר מה שיקרוס. שום גיוס חרדים לא יעזור, ולמי שבונה על המילואים כדאי לחשוב עוד פעם: אפילו המערך המופלא הזה, שכורע תחת הנטל כבר שנתיים וחצי, לא יעמוד במצב קבע שבו נדרשים מלוחמיו מאות ימי מילואים כל שנה.
מדינית, רצועת הביטחון מבטיחה שלא תהיה הסדרה עם לבנון, רשמית או אחרת, שום ממשלה בלבנון לא תוכל לקבל מצב שבו דרום המדינה כבוש למעשה בידי ישראל. ההצדקה לפירוק חיזבאללה מנשקו, מהלך שנשיא לבנון הנוכחי וממשלתו תומכים בו אך מתקשים לבצע אותו, תתפוגג גם היא במצב הזה. כמו במקרים רבים בהיסטוריה שלנו, מה שיתחיל כמצב זמני יילך ויתקבע, ומי שיסבול ממנו במיוחד תהיה ישראל. לבנון, בניגוד לעזה, היא מדינה שיש לה תמיכה בינלאומית; והרס סיטוני לשם הרס, כדאי להזכיר, הוא דבר הגובל בפשע מלחמה.
אז למה זה קורה, ומה צריך לעשות במקום? זה קורה בגלל צירוף של ממשלה תאבת מלחמה, פיקוד צבאי שטראומת ה-7 באוקטובר עדיין מרחפת מעליו וציבור מותש, שכבר שנתיים וחצי מודיעים לו שהפיתרון היחיד לכל מצב הוא כוח ועוד כוח. זה קורה בגלל זיכרון קצר ורטוריקה ריקה והתעלמות מכלל הברזל ההיסטורי, לפיו הפעלת כוח אינה משיגה דבר לאורך זמן בלי מעשה מדיני המקבע אותה – כלל המתקיים בימים אלה גם באיראן.
עפר שלחצילום: ירון ברנרומה עושים במקום? הגנה חזקה ומעובה בגבול, כולל מעט תיקונים טקטיים מקומיים. חופש פעולה מעבר לו, בפעולה מנגד ואם צריך בפעולה ניידת, חזקה אך זמנית. חיזוק נוכחות ומחוייבות בינלאומית, ובראש וראשונה חיזוק מעמדה וכוחה של ממשלת לבנון, שיכולותיה מול חיזבאללה המוחלש, שצירי האספקה שלו בעייתיים והגב האיראני שלו יהיה עסוק בשיקום עצמי, גדלו מאוד. ראייה מפוכחת של המציאות, של מצבו ויכולותיו של הצבא ושל היעדים הלאומיים של ישראל. זה מצטלם הרבה פחות טוב, אבל האלטרנטיבה היא מציאות גרועה בהרבה.
עפר שלח הוא ראש תכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי
