בעוד תמונות של משבר הומניטרי בעזה ממלאות את כותרות החדשות בעולם, ישראל מוצאת את עצמה לא רק תחת ביקורת – אלא גם מבודדת. השחיקה בתמיכה הבינלאומית כבר מזמן איננה נחלתם של המבקרים הקבועים. הפעם, ישראל מאבדת את אמונם של בעלי בריתה הוותיקים והאמינים ביותר: יהדות התפוצות, מקבלי החלטות במערב, עיתונאים ודוברים אזרחיים שהגנו עליה שוב ושוב — לעיתים במחיר אישי לא קטן.
זו איננה בעיה של דימוי. זו בעיה אסטרטגית. אני כותבת את הדברים מתוך שתי זהויות שמתקיימות בי במקביל.
מצד אחד, כיהודייה בתפוצות שתומכת בישראל בכל ליבה. יש לי משפחה בישראל. בת דודתי איבדה את בעלה שנפל בלחימה בעזה. זה לא דיון תיאורטי עבורי. הדאגה שלי נובעת מאהבה, מכאב, ומתחושת סולידריות עמוקה. אני רוצה שישראל תצליח — לא רק בשדה הקרב, אלא גם במאבק על דעת הקהל והלב של אלה שתמכו בה לאורך השנים.
ומצד שני, אני אשת תקשורת. מהזווית המקצועית הזו, קשה לתאר עד כמה עמוק התסכול — ולעיתים גם הזעם — נוכח כשלי ההסברה החוזרים. אלה לא רק טעויות נקודתיות. מדובר בבעיות מבניות, שמסבות נזק כבד ומיותר לישראל.
הממשלה, מובן מאליו, פועלת בראש ובראשונה לפי אינטרסים של דעת קהל פנימית. אך ההחלטה להזניח כמעט לחלוטין את שדה התקשורת הבינלאומי – במיוחד במהלך עימות צבאי שמתנהל לעיני המצלמות – מעידה על קוצר ראות חריף. התגובה האינסטינקטיבית של "העולם תמיד שונא אותנו" אולי מספקת רגשית, אך היא הרת אסון טקטית. כאשר גם בעלי הברית הקרובים מתחילים להתרחק – ההשלכות הן לא רק סמליות. מדובר באובדן השפעה מדינית, ירידה בתמיכה צבאית, התרופפות הזדהות תרבותית, ופגיעה במעמד הבינלאומי. כל אלה פוגעים ישירות באזרחי ישראל – האנשים שממשלת ישראל אמורה להגן עליהם.
ישראל איננה "מפסידה ברב על הנרטיב" מול יריבים גאוניים. היא פשוט מפקירה את הזירה.
מבנה העיסוק בתקשורת בממשלה הוא תוהו ובוהו מוחלט. אין דובר רשמי, בכיר, רהוט וכריזמטי שמדבר לקהל העולמי. במקום זאת, ממנים שוב ושוב קציני צה"ל לנהל קמפיינים תקשורתיים – כאילו שליטה בתפעול מבצעי הופכת אוטומטית ליכולת הסברתית
מבנה העיסוק בתקשורת בממשלה הוא תוהו ובוהו מוחלט. אין דובר רשמי, בכיר, רהוט וכריזמטי שמדבר לקהל העולמי. במקום זאת, ממנים שוב ושוב קציני צה"ל לנהל קמפיינים תקשורתיים – כאילו שליטה בתפעול מבצעי הופכת אוטומטית ליכולת הסברתית. מנגד, אנשי מקצוע בתחום התקשורת, שמשרתים במשרדי הממשלה השונים, מודרים, מסורסים, או פשוט מוחזקים קצר מדי מכדי לפעול ביעילות.
הפתרונות
וזו לא בעיה של תקציב. זו בעיה של סדר עדיפויות. והפתרונות – פשוטים, זמינים וזולים:
למנות דובר רשמי אחד, מקצוען, בעל ניסיון תקשורתי בינלאומי, עם סמכות אמיתית לדבר בשם ישראל במדיה העולמית. אדם רהוט, שמכיר את השפה, הטון וההקשרים התרבותיים של השיח הבינלאומי. לא גנרל. לא פוליטיקאי. דובר. לאחד את מערך ההסברה. כיום כל גוף – לשכת רה"מ, משרד החוץ, צה"ל, מועצות אזוריות – מוציא הודעות נפרדות, לעיתים סותרות. בתקופה כזו דרוש קו אחיד, מתואם וגמיש.
להקים צוות תגובות מהיר ומקצועי, שפועל 24/7 ומסוגל להגיב בזמן אמת. כיום, דיסאינפורמציה מתפשטת תוך דקות – וישראל מגיבה, אם בכלל, באיחור של ימים. הנזק כבר נעשה. לדבר בשפה שהעולם מבין. כאשר גופי מדינה מפרסמים פוסטים על "עלילות דם", הם מניחים שהקהל יודע מה זה, למה זה אנטישמי ומה ההיסטוריה של המונח. בפועל, רוב הקהל לא מבין מה אנחנו רוצים – וזה יוצר בלבול, ניכור ולעיתים אף אנטגוניזם.
דניאלה גרינבאוםלהפגין רגישות מוסרית. הדממה המוחלטת מצד ממשלת ישראל לגבי מצוקת הילדים והאזרחים בעזה צורמת. גם אם האחריות לא מוטלת רק על ישראל – היעדר מוחלט של חמלה הוא לא רק טעות מוסרית. זו טעות אסטרטגית. הזדהות עם סבל אנושי איננה חולשה – היא מנהיגות. אף אחד לא טוען שמהלך הסברתי יפתור את המלחמה. אבל כישלון להסביר, להבהיר ולמסגר את המציאות – מאפשר למבקרים של ישראל למלא את החלל. והם עושים זאת.
זו איננה רק בעיה של יחסי ציבור. זו בעיה של אחריות. ממשלת ישראל השקיעה את כל מאמציה בזירה המבצעית – אך הפקירה את הזירה התודעתית לחלוטין. המחיר נצבר – וכואב. הגיע הזמן שישראל תפסיק להתייחס להסברה כאילו מדובר בקוסמטיקה או מותרות. זו חזית קרב בפני עצמה – וכרגע, אין בה חיילים.
דניאלה גרינבאום היא מפיקה וכתבת זוכת פרס אמי, טוריה התפרסמו בין היתר בניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט ו-וול סטריט ג'ורנל
