האירוע שהתרחש בסוף יולי במחנה שדה תימן – הסרת הסמלים, פירוק עמדות הלוחמים שזה עתה ירדו מלבנון והמרד שבא בעקבותיהם – אינו תקרית משמעתית גרידא. הוא חושף נקודת התלכדות טראומטית, שבה המציאות הקשה של המלחמה פוגשת את הניסיונות של החיילים לעבד אותה. כדי להבין את עומק השבר, עלינו להסתכל על שדה תימן כ"מרחב מעבר" – מקום שבו נפגשים שני צירים מנוגדים: טקסים וסמלים של עיבוד מוות וטקסי חניכה של ותיקות צעירות ופז"ם בצבא.
עשרות לוחמי גבעתי נוטשים את בסיס שדה תימן
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
בכל החברות האנושיות קיימים טקסי חניכות שנועדו להעביר את הפרט משלב גיל אחד למשנהו תוך הוכחת כישורים, בעוד טקסי מוות (כמו לוויות) נועדו להעניק משמעות לגוף המת שהתרוקן מהחיים ולמקם אותו מחדש באמצעות סמלים. טקסי חיים וחניכה נועדו בכל התרבויות להבליט את כישוריו של ה"שורד". בצבא ההשג הוא להיות ותיק. "ותיק" במקום שבו להזדקן בשלוש שנים בלי למות הוא השג. הפז"ם כאן הוא יחסי.
בשדה תימן, שני צירים אלו קורסים זה לתוך זה באופן אלים ומורכב. ה"וותיקות" אינה רק טִרטור או ביטוי לאלימות; היא מנגנון המייצר זהות קבוצתית בתנאי לחץ קיצוניים. משחקיהם של בני אדם הם ניסיון נואש לפרש את המציאות, ולעגן את עצמם בתוך העולם בזמני משבר. כאשר המציאות חושפת את החיילים למוות בלתי נגמר, הופכת הוותיקות לאמצעי של הגדרת העצמי של החייל. היכולת של הוותיק להפעיל את הצעיר היא זכות המקנה לו מעמד לא פורמלי, כמו משחק של מלך מול נתין בתוך תנאי השטח. אך מה קורה כאשר המשחק הזה מתנהל על רקע מציאות של מוות גולמי ואינסופי?
מצד אחד, ניצב ציר המוות: הטיפול הממשי בגוויות ובחללים ככל שהוא מודחק ונעשה על ידי יחידות אחרות, הוא בכל זאת מהווה תזכורת בלתי פוסקת לאובדן. מנגד, ניצב ציר החניכה וה"וותיקות" של הלוחמים. עבור חייל שראה את הזוועות בעזה ובלבנון, הדרגות הפנימיות, המנהגים הבלתי-פורמליים והווי היחידה אינם רק "משחקי כוח" או הפרת משמעת. זהו מנגנון הישרדות נפשי. אולם שני סוגי המכולות המצויות בתחום המחנה מייצגים צירים אלה. מכולות קירור לגוויות ומכולות חפצים, שלטים ומזכרות. למעשה אלו האחרונות הינן "תיבות זיכרון" שנועדו להגן על הזהות האישית והקבוצתית מפני המוות המאיים לכלות את הנפש.
כשהפיקוד מורה על הסרת שלטים ושבירת עמדות באופן גורף, הוא לא רק אוכף נהלים; הוא מפרק את המרחב שבו החיילים אוגרים את זהותם. החיילים, החשופים למוות יומיומי, משתמשים בפולקלור ובסמלים (כמו השלט "ממלכת השדים") ככלי הגנתי באותו האופן שהיצור האנושי משתמש במשחק ובסמל כדי לעגן עצמו שוב במציאות. שדים אגב נתפסים כידידותיים או כמגינים בפולקלור מאתיופיה ועד רוסיה ומככבים גם בפולקלור התרבותי הישראלי די להיזכר בשיר "הנה הם באים השדים האדומים". כשם שהחברא קדישא השתמשה לאורך הדורות בהומור שחור כדי לא לטבוע בשכול, כך גם החיילים מאמצים שפה וסמלים כדי לעבד את מה שעובר עליהם.
פער של עדות ותרבות
כאן נחשף פער עמוק בין הפיקוד לחיילים – פער של עדות ותרבות. הצבא הוא כור היתוך של זהויות רבות, אך לעיתים קרובות המפקדים, שמגיעים מרקע תרבותי מסוים, אינם מבינים את המטען התרבותי שבאמצעותו מבקש החייל למצוא משמעות. כפיית נורמות פיקודיות יבשות, ללא הבנה של המרחב התרבותי והנפשי, רק מעצימה את המתח.
חביבה פדיה צילום: איליה מלניקובאין זה אומר שיש לקבל כל תופעה כפי שהיא. מניעת "כלכלת צללים" צבאית היא הכרח כדי לשמור על המסגרת, אך הפתרון אינו הדחה גורפת או ענישה משמעתית בלבד. ייתכן מאד שדווקא החיילים שסומנו כ"מורדים" הם אלו שזקוקים לעזרה ולסדנאות לעיבוד טראומה. שליחתם לכלא או להדחה מוחלטת לפני מתן מענה נפשי היא טעות קריטית לגורלם האישי ולחברה כולה.
הצבא צריך לפתח כלים להתמודדות עם "הלם קרב שקוף". אם אנו חפצים להיות חברה מתרפאת, עלינו לעמוד לצד בנינו שנפגעו – אלו שלחמו עבורנו ונשארו עם הצלקות. כפי שכתב יהודה עמיחי, עלינו לנהוג בהם בחמלה, "כדי שאשרם יגן עלינו / עכשיו ובימים האחרים". השיקום האמיתי של הצבא יתרחש רק כאשר החברה הישראלית כולה תבין את ביטויי היגון של בניה, תעבד את הפציעה המוסרית, ותחתור לחמלה ולריפוי, מתוך הבנה שהצבא והחברה הם בבואה זה של זו.
חביבה פדיה היא משוררת וסופרת, חוקרת תרבות ויהדות, קבלה וחסידות. פרופסור להיסטוריה של עם ישראל ומייסדת מכון רשימו ובית מדרש פתיחתא
