שבוע קודם לכן אבי עזרא מביתר עילית עוד שכב על חוף טרופי. בטן-גב, ים טורקיז וחופשה רגועה. כמה ימים לאחר מכן הוא כבר רעד מקור בהרי ההימלאיה, סבל מקוצר נשימה חריף, משיעולים, הקאות ומחלת גבהים קשה – עד שפונה במסוק לבית חולים בקטמנדו. "זה דיסוננס שגם היום מצחיק אותי", מספר עזרא (26) בשיחה עם ynet. "יום אחד אתה בבטן-גב במלדיביים, ויום אחרי זה אתה בקושי מצליח לנשום בגובה מטורף, ישן בבקתות עץ קפואות ומתמודד עם תנאים קיצוניים".
עזרא כלל לא תכנן להפוך לטרקר רציני, ועד לפני כשנתיים לא היה לו שום רקע בתחום. "אין לי ניסיון בטיפוס, לא הייתי איש הרים, כלום", הוא מספר בכנות. "כמה חבר'ה שהכרתי בפייסבוק הציעו לי להגיע לנפאל ולעשות טרקים. נחתתי בנפאל שעתיים לפני שבת, במוצאי שבת קניתי ציוד, וביום ראשון כבר יצאתי לטרק".
הישראלי שהביא את עצמו לקצה
הטרק הראשון שלו היה סובב אנאפורנה – אחד ממסלולי ההליכה המפורסמים בעולם. "פעם היו עושים אותו ב-24 יום", הוא מדגיש. "היום יש כבישים וגישה נוחה יותר, אז אנשים עושים אותו מהר יותר. אנחנו עשינו אותו ב-11 ימים".
בלי שום הכנה מוקדמת?
"ממש בלי. אומרים שהגנים התימניים עובדים לטובתי", הוא צוחק. "אבל באמת שלא היה לי שום רקע. זה מה שהכי הזוי בכל הסיפור".
לדבריו, המעבר החד מהמלדיביים להימלאיה היה כמעט בלתי נתפס. "פתאום אתה בגבהים מטורפים, עם חמצן דליל. הגוף עובד קשה, קשה לישון, קשה לנשום. אתה בכלל לא מבין מה קורה לגוף שלך".
אחרי האתגר של האנאפורנה הוא המשיך כמעט בלי לעצור לטרק נוסף ופחות מוכר ברכס האנאפורנה – מרדי הימל (Mardi Himal Trek), שנחשב קצר יחסית. "זה טרק של ארבעה-חמישה ימים, אנחנו עשינו אותו בשלושה", הוא מספר. "כבר שם מתחילים להרגיש את הגבהים ואת החמצן הדליל".
ומשם, כמעט בלי מנוחה, המשיך הטרקר האנרגטי ישר אל היעד הבא – טרק האוורסט בייס קמפ, שממנו נשקפת תצפית אייקונית אל הפסגה הגבוהה בעולם. "זה כבר לא טיול – זה מסע", הוא מדגיש.
ושם, בגבהים הקיצוניים, הגיע המשבר הגדול. "בגובה של 5,450 מטר הגוף שלי פשוט קרס", עזרא נאנח ומשחזר. "זה היה אחרי אחד הפסים. פתאום קוצר נשימה מטורף, כאבי ראש, סחרחורות, דימום מהאף, שיעולים ורעידות בגוף. לא הצלחתי להשלים מילים. הייתי גמור".
התנאים הבסיסיים בשטח רק החריפו את המצב. "ישנים שם בבקתות עץ בלי בידוד נורמלי. אני זוכר את עצמי לובש את כל הבגדים שהיו לי – חולצות טרמיות, פליזים, הכול. שתי שמיכות מעליי, ועדיין רעדתי מקור", הוא נזכר ומצטמרר.
בדיעבד הוא משוכנע שלא רק הגובה הכריע אותו. לאחר חודש מתיש במיוחד של הליכה יומיומית, אתגר גופני ומאבק בגובה ובקור, מצבו של עזרא הלך והידרדר. "הייתי בגירעון קלורי מטורף", הוא משחזר. "אני שומר כשרות, אז לא אכלתי הרבה מהאוכל המקומי. חייתי על תמרים, טונה בשקיות ודברים קטנים שנותנים אנרגיה. באורז שם יש לפעמים חרקים ופשפשים, אז הייתי יושב אחרי יום הליכה מפרך ובורר גרגירים אחד-אחד".
בשלב מסוים הוא הגיע לבדיקה במרפאה מקומית מאולתרת בגובה ההרים. "זה היה כמו איזה קרוואן מעופש באמצע ההימלאיה. מאוד פחדתי שם. ישר רצו לפתוח וריד ולהכניס דברים לגוף, ולא הסכמתי". רופא ישראלי מטעם חברת הביטוח נתן להם הנחיות מרחוק, וציוד הנשמה מודרני סייע להציל את חייו. "נתנו לי מסכת חמצן, זה היה רגע מאוד קשוח מנטלית".
במהלך הלילה המצב הפך למסוכן. "חבר שהיה איתי ראה שאני כבר לא במצב טוב, הייתי גמור במיטה, והוא התחיל לנהל את כל האירוע מול חברת הביטוח". לאחר לילה של שימורים והתלבטויות, הגיע מסוק שחילץ אותם מאזור גוקיו ללוקלה, ומשם לבית חולים בקטמנדו. "עשו לי צילום חזה כדי לבדוק שאין בצקות בריאות", הוא מספר. "דחפו לי מלא תרופות, ולשמחתי התאוששתי יחסית מהר".
אבל מחלת הגבהים המסוכנת, שסיימה את עונת הטרקים של עזרא, היא רק סוף הסיפור. באחד הימים במהלך הטרק הקשוח באזור האוורסט, עזרא וחברו הטוב איבדו את דרכם בתוך סופת שלגים והיו קרובים לסכנת חיים. "אני אוהב הרפתקאות, ורצינו לקצר דרך", עזרא מחייך. "ראיתי איזה שביל ואמרתי לחבר, 'בוא נחתוך מפה'. אחרי שעה-שעתיים הבנו שאנחנו כבר לא באמת יודעים איפה אנחנו".
בשלב הזה הסכנה התגברה והאדרנלין היה בשמיים. "לחבר לא הייתה בכלל סוללה בטלפון, ואצלי נשארו אולי 20 אחוז", הוא אומר. "ואז התחילה סופת שלגים". לדבריו, הראות הפכה כמעט לאפסית. "אתה בתוך ענן. שלג יורד עליך, אתה לא רואה ימינה או שמאלה, אין שביל ברור, ואתה פשוט ממשיך ללכת".
כן, ברור שזה מסוכן, אבל אני מסתכל על הדברים אחרת. מבחינתי זה לא קושי – זה אתגר
בזמן שחברו נכנס ללחץ, עזרא דווקא המשיך לצלם סרטונים אותנטיים בזמן אמת. "הוא כעס עליי, ובצדק", עזרא מודה באירוניה. "אנחנו אבודים באמצע ההימלאיה, ואני עוד מצלם", הוא צוחק. וכמו בסרטים, באמצע הסערה העננים נפתחו לרגע קצר. "פתאום ראינו אגם מטורף ביופיו. משהו שאין דרך להסביר בכלל", הוא מתאר. "ואז, תוך רגע, שוב הכול נסגר בעננים".
אחרי שש שעות של הליכה בשלג, כשהם אבודים, הם נתקלו באוהל בודד באמצע שום מקום. "היו שם שני אנשים שפשוט כיוונו אותנו בחזרה לדרך הנכונה", הוא מספר. "זה היה רגע הזוי". ובזכות אותו מפגש מקרי, הם הצליחו לחזור למסלול ולהיחלץ מהמצב המסוכן שאליו נקלעו.
בדיעבד אתה מבין כמה זה היה מסוכן?
"כן, ברור שזה מסוכן", הוא מחייך, "אבל אני מסתכל על הדברים אחרת. מבחינתי זה לא קושי – זה אתגר".
לדבריו, דווקא הרגעים הקיצוניים הם אלה שמושכים אותו שוב ושוב להרים. "אני מסתכל על החוסן המנטלי, על הגבולות שאתה שובר בתוך עצמך. שם אתה באמת מכיר את עצמך".
הגישה הישראלית הזאת, של חיפוש משמעות אחרי הצבא, משפיעה גם על הדרך שבה הוא מטייל. בניגוד למטיילים אירופים שמתכננים טרקים במשך חודשים ארוכים ומגיעים עם כושר שיא וציוד מקצועי יקר, עזרא הגיע לכבוש את ההימלאיה ללא ציוד מתאים וללא תכנון מעמיק.
"פגשתי זוג אירופים באנאפורנה שאמרו לי: 'אנחנו מתכננים את הטרק הזה כבר שנה וחצי. איך אתה הגעת מהמלדיבים לפני שבוע וכבר עושה אותו?'", הוא מספר וצוחק. גם סבל מקומי, שסוחב את הציוד הכבד בהרים, הוא סירב כמובן לקחת. "מה אני צריך פורטר, להיות תלוי במישהו? החוויה הזאת היא שלי".
ובכל זאת, לאחר האירועים המטלטלים שעבר, הוא מודה שהיום אולי היה מתכונן אחרת. "בדיעבד אולי הייתי משתמש בציוד טוב יותר, אבל בזמן אמת פשוט רציתי לחוות. בהרים אתה מגלה מי אתה באמת. יש משפט שאני מאוד אוהב: 'כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים'. מבחינתי זה שווה הכול".
גם ברשתות החברתיות עזרא משתדל לא לייפות את המציאות. "אני לא בלוגר שמנסה להראות שהכול מושלם, אני פשוט מראה את מה שקרה כמו שזה".
ולמי שחולם לצאת לטרק ראשון בנפאל, יש לו גם כמה עצות חשובות. "נעליים טובות זה חובה!", הוא מדגיש. "גם מוצ'ילה (תרמיל – א"ק) איכותי ומקלות הליכה. זה מוריד עומס מטורף מהגוף".
ומה לובשים בגבהים כאלה?
"יש מה שנקרא 'אפקט הבצל - שכבה תרמית, עוד שכבה, מעיל גשם, כובע גרב, חם צוואר ומשקפי שמש. המשקפיים קריטיים בגלל עיוורון שלגים. ראיתי אנשים עם עיניים אדומות בצורה מפחידה כי הם לא השתמשו בהם".
