חמישה ימים אחרי האסון הנורא ביותר שפקד את מדינת ישראל מאז הקמתה, קבעו להיפגש כמה מהאנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה. טופז לוק ואלי פלדשטיין, שפעלו באותם ימים מתוך סביבתו הקרובה של ראש הממשלה, בלב מנגנון ניהול המדינה בשעת חירום, קבעו ל"על האש" בווילה.
אלי פלדשטיין
(צילום: מוטי קמחי )
זה היה 12 באוקטובר 2023.
מדינה שלמה עוד הייתה בתוך ההלם. משפחות עדיין חיפשו את יקיריהן. גופות עוד זוהו. מספר הנרצחים והחטופים עוד לא היה ברור. מאות אלפי חיילי מילואים כבר גויסו, יישובים פונו, רקטות המשיכו ליפול והחשש ממלחמה רב־זירתית היה מוחשי.
ובתוך המציאות הזאת, האנשים שנמצאו מטרים ספורים ממוקד קבלת ההחלטות של מדינת ישראל נפגשו סביב המנגל.
אפשר כמובן לומר: אז מה. אנשים צריכים לאכול. גם בזמן מלחמה. גם אחרי אסון. גם מי שעובד בלשכת ראש הממשלה. הסיפור כאן אינו הסטייק, הווילה, אפילו לא הבריכה.
הסיפור הוא התאריך.
חמישה ימים בלבד אחרי שמדינת ישראל גילתה שבמשך שעות ארוכות אזרחיה נטבחו בבתיהם, בכבישים, במסיבות ובסיסי צה"ל, והמדינה כשלה בהגנה עליהם.
חמישה ימים בלבד שבהם הציבור הישראלי כולו עבר למצב חירום: אזרחים הקימו חמ"לים, בישלו לחיילים, הסיעו ציוד, חיפשו נעדרים, פתחו בתים למפונים, תרמו דם, קנו אפודים מכספם ונסעו לכל מקום שבו המדינה לא הצליחה להגיע בזמן.
באותם ימים לא היה כמעט ישראלי שלא שאל את עצמו מה הוא יכול לעשות. וזאת בדיוק הסיבה שהתמונה הזאת צורמת כל כך.
לא מפני שאסור היה להם לאכול, אלא מפני שמדובר באנשים שהיו קרובים יותר כמעט מכל אדם אחר בישראל למקום שבו אמורים היו, באותם ימים, לא לישון. לא במובן הפיזי, במובן הציבורי.
מרכז החדר
מי שנמצא בלשכת ראש הממשלה איננו עוד אזרח שמנסה לשרוד את הטראומה. הוא נמצא במרכז החדר. וממרכז החדר מצופה יותר. מצופה להבין שבימים שבהם מאות משפחות עוד לא יודעות אם יקיריהן בין החיים, יש משמעות גם לאופן שבו אתה מנהל את עצמך. מצופה להבין שבימים שבהם חיילים עוזבים בתים וילדים ורצים דרומה, שירות ציבורי איננו רק תפקיד. הוא שליחות. ומצופה בעיקר להרגיש את גודל השעה.
איפה היית כשמדינה שלמה הבינה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליה? איפה היית כשאנשים שלא החזיקו בשום תפקיד רשמי לקחו על עצמם, בתוך שעות, משימות של מדינה? איפה היית כשהורים עוד הסתובבו עם תמונות של הילדים שלהם בין בתי חולים ומוקדי משטרה?
השאלה "איפה היית ב-12 באוקטובר?" איננה ניסיון לחלק ציונים על אבל. היא שאלה על תודעה.
איפה היית כשמדינה שלמה הבינה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליה? איפה היית כשאנשים שלא החזיקו בשום תפקיד רשמי לקחו על עצמם, בתוך שעות, משימות של מדינה? איפה היית כשהורים עוד הסתובבו עם תמונות של הילדים שלהם בין בתי חולים ומוקדי משטרה? איפה היית כשהציבור כולו הבין שהחוזה הבסיסי ביותר בינו לבין המדינה הופר?
ולא פחות חשוב: איפה היית מאז? ואולי זו הסיבה שהסיפור הזה מעורר עכשיו זעם גדול כל כך.
האירוע הזה אינו מגיע בחלל ריק. ציבור בוחן אותו אחרי שנים של מאבקי אשמה ואחריות, הדלפות, תדרוכים, מלחמות פנימיות, קמפיינים נגד שומרי סף וראשי מערכות, ופרשות שנוגעות לאנשים מאותה סביבה ממש. הוא מכיר היטב את המאמץ הבלתי פוסק לנהל לא רק את המדינה - אלא גם את התודעה סביב האחריות לאסון. ובתוך ההקשר הזה, אותו ערב ב-12 באוקטובר מקבל משמעות אחרת. המנגל בווילה עם הבריכה, מצטרף לתמונה רחבה יותר של נתק.
איילת רזין בית אורנתק בין מה שהציבור חווה לבין מה שהתרחש בחלקים מסביבת השלטון. נתק בין עוצמת השבר לבין היכולת להמשיך בהתנהלות הרגילה. היו גם תגובות של 'מחפשים בכח' תמונה שתעורר זעם. יכול להיות. אבל תמונות הופכות לסמלים רק כשהן פוגשות תחושה שכבר קיימת. והתחושה הזו קיימת. אצל משפחות שכולות, משפחות חטופים, מילואימניקים ומשפחותיהם, מפונים.
לכן "איפה היית ב־12 באוקטובר?" היא שאלה שראוי לשאול. לא כדי לברר מה היה על הצלחת. אלא כדי לברר מה היה על השולחן.
האם על השולחן היה "על האש" - או מדינה בוערת.
הכותבת היא עו"ד, מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
