בית העלמין הצבאי בהר הרצל, ימים בודדים לפני יום הזיכרון. אנחנו מגיעים לחלקה הטריה ביותר ואת צירוף הספרות הבלתי נגמר של ״7.10״ העין לא מסוגלת לפספס. שם, מעל אחד מאותם קברים, אנחנו פוגשים את משפחתו של רס"ל יוסף מלאכי גדליה ז"ל. כמו משפחות רבות, משפחת גדליה, בחרה להגיע לכאן קצת לפני. לפעמים, ההמוניות והדוחק ביום הזיכרון עצמו, גורמים למעמד להיות קשה הרבה יותר.
סביב הקבר ניצבות הנשים של חייו: סיני, אלמנתו הצעירה, דינה, אימו, ואחותו הגדולה שירה אפרת. לצידן עומדים גם הדור הבא, האחיינים של יוסף - ליעם ואלה, הילדים של שירה. ליעם לובש בגאווה חולצה שהודפסה לזכרו של דודו. ספק אם הוא מבין לגמרי מה בדיוק קרה, אבל מה שבטוח - רואים שהוא מאוד גאה להסתובב עם החולצה שעליה מופיע דודו יוסף מלאכי.
יוסף, רק בן 22 בנופלו, נולד בירושלים וגדל בבית שמש, בן לדינה ודוד, אחד מתוך שבעה אחים, היה לוחם ביחידת דובדבן שבעוצבת הקומנדו. אבל כשעומדים ליד קברו ושומעים את בני משפחתו, מתברר שמאחורי הלוחם המצטיין והנועז עמדה דמות שכל מהותה הייתה עדינות, אהבת אדם וחיבור קצוות בחברה הישראלית.
קבוצת חיילים הייתה תקועה במארב בכפר עזה תחת אש כבדה, מול יותר מ-20 מחבלים. רגע לפני שהחיילים עמדו לעזוב את העמדה - צעד שהיה חורץ את גורלם - הופיע יוסף. הרכב שלו בער, והרובה שלו נשרף בתוכו. חמוש באקדחו האישי בלבד, הוא הסתער והציל את חייהם
כדי להבין מי היה יוסף, צריך לחזור אחורה אל רגע פואטי ומצמרר מימי ילדותו. "כשיוסף היה ילד בן שנתיים וחצי, בבית הכנסת עם אבא שלו, הוא היה עושה משהו שאף ילד אחר לא עשה", מספרת אימו דינה. "הוא היה עוזב את אבא שלו, הולך לבמה, ופשוט נועץ מבט בספר התורה. כילד בן שנתיים וחצי, הוא לא זז, ועשה את זה הרבה זמן. בדיעבד הבנתי – יוסף נלקח מאיתנו בקרב בשמחת תורה. אני מרגישה שכשהוא בהה בספר התורה כילד, הוא ראה משהו מעבר, ובשמחת תורה, כשהוא הסתער, הוא עשה בדיוק את מה שהוא נועד לעשות".
היכולת הזו לראות את האחר ולפעול מתוך מסירות עמוקה ליוותה אותו גם בשירותו הצבאי. חבריו ליחידה סיפרו שהמפקדים היו נוהגים לומר לחיילים 'תהיו כמו יוסף'. "כשהיו הקפצות, יוסף היה מתארגן ממש מהר, אבל חברים שלו פחות - אז הוא היה עוזר להם להתארגן", מספרת דינה. "יצא שפעם או פעמיים הוא עצמו לא היה מוכן בזמן בגלל זה. כשהמפקד שאל אותו למה הוא לא מוכן, הוא בחיים לא אמר 'עזרתי לאחרים', אלא לקח את האשמה על עצמו ואמר 'סליחה, אני לא מוכן'."
7 באוקטובר: להסתער עם אקדח מול עשרות מחבלים
בבוקר ה-7 באוקטובר, השבת השחורה, הפער בין הנשמה העדינות של יוסף לבין היותו לוחם עז נפש נחשף במלוא עוצמתו. יוסף שהה בבית בירושלים, ובסביבות השעה 9:30, כשהבין שמשהו קורה וחבריו לצוות יורדים לדרום, היה לו ברור מה עליו לעשות. אף שהיה מיועד בכלל לפעילות ביהודה ושומרון, הוא כתב "אני בא", עזב את המניין בסערה וירד לכפר עזה.
"איריס מספרת את הסיפור על המפגש איתי, וכל פעם בוכה", משתפת דינה. "היא אומרת שהיא הסתכלה עליי וראתה אישה חרדית מבית שמש, וחשבה לעצמה מחשבות. ואז היא שמעה שאני אומרת לה שבעצם הבן שלי, יוסף, נלחם ממש ליד הבית של יותם וניסה גם להציל אותן. המפגש הזה, פשוט שינה אותה. זו בדיוק הצוואה של יוסף״
שם, בתוך התופת, הוא וחבריו לחמו בגבורה עילאית תחת אש כבדה. הם חיסלו מחבלים - בהם מחבל שהתחזה למת וניסה להפתעיהם – וחילצו פצועים. באחד הרגעים שתועדו בווידאו, נראים יוסף וחברו רס"ל אור מזרחי ז"ל, מחלצים ללא תחמושת איש שב"כ שנפצע אנושות והמתין לחילוץ שלוש שעות עם כדורים בריאות. בזכותם, האיש חי היום.
אך את שיא הגבורה גילתה המשפחה רק שנה מאוחר יותר, בזכות פוסט של חייל שחיפש את הלוחם שהציל את חייו. התברר שלאחר שטיל RPG פגע ברכבם והוא החל לעלות באש, יוסף וחבריו פרקו ממנו. רובו של יוסף נשרף ברכב, והוא נותר חמוש באקדחו האישי בלבד. באותן דקות, קבוצת חיילים הייתה תקועה במארב בשכונת הצעירים תחת אש כבדה מול יותר מ-20 מחבלים. רגע לפני שהחיילים עמדו לעזוב את העמדה - צעד שהיה חורץ את גורלם - הופיע יוסף.
כשהושלכו לעברם רימונים, צעק יוסף "רימון!", ועם אקדחו בלבד הסתער קדימה על המחבלים שארבו מעבר לשער. בהסתערות הזו הוא חיסל כמה מחבלים וגרם לאחרים לצאת ממחבואם, מה שאפשר לכוח הצנחנים ששהה בסמוך לחסלם ולהינצל. בפעולה זו מנע יוסף בגופו חדירה של עשרות מחבלים נוספים לשכונה, ושם גם נפל.
במשך שלוש שעות הוגדר יוסף כנעדר, עד שחבריו מיחידת דובדבן העלו רחפן. מחוץ לקיבוץ הם זיהו גופה שמחבלים מנסים לגרור אל מעבר לגבול. הם זיהו שזהו יוסף לפי הציצית שלו. בעקבות הזיהוי, הכווינו החברים כוח גולני בפיקודו של תומר גרינברג ז"ל, שהצליח להניס את המחבלים ולחלץ את גופתו.
"כל המחיצות נפתחו": המפגש המטלטל עם איריס חיים
הכוח של יוסף לחבר בין עולמות המשיך להדהד גם לאחר נופלו. ביום ה-30 לנפילתו, הגיעה אימו דינה לתפילה באולפנת חורב. שם התרחש מפגש בלתי נשכח בינה לבין איריס חיים, אימו של יותם חיים ז"ל, שנחטף מאותה שכונת צעירים בכפר עזה שעליה הגן יוסף.
8 צפייה בגלריה
איריס חיים ובנה יותם חיים ז"ל שנחטף לעזה. יוסף מלאכי ז״ל - הגן בגופו על השכונה של יותם
(צילום: באדיבות המשפחה)
"איריס מספרת את סיפור המפגש שלנו, וכל פעם היא בוכה", משתפת דינה. "היא אומרת שהיא הסתכלה עליי וראתה אישה חרדית מבית שמש, וחשבה לעצמה מחשבות. ואז היא שמעה שאני אומרת לה שבעצם הבן שלי, יוסף, יצא להילחם בכפר עזה וממש לחם ליד הבית של יותם. איריס מספרת שהיא גדלה בשומר הצעיר, בקיבוץ, אבל באותו רגע כל המחיצות נפתחו. המפגש הזה פשוט שינה אותה, ומאז היא פשוט מדברת על זה שחייבים לגשת עם לב פתוח. זו בדיוק הצוואה של יוסף".
"הוא תמיד היה אומר לי ׳את חזקה, את יכולה, יש לך את זה"
לצד האינטנסיביות של השירות בדובדבן, יוסף ידע לעשות הפרדה מוחלטת בין שדה הקרב לבין הבית. "יום אחד, לפני שיצא הביתה ביום שישי מהבסיס, הוא נתן טרמפ לחבר", משתפת אימו. "החבר אמר לו: 'יוסף, יאללה, סיימנו, למה אנחנו לא נוסעים?'. יוסף ענה: 'לא, לא, אני לא יכול לצאת עכשיו. אני חייב לחזור הביתה לאשתי כמו בעל, לא כמו לוחם'. הוא ידע לעשות את הסוויץ'".
האישה שאליה מיהר לחזור היא סיני (25), אלמנתו, שנושאת עמה שיחה תמידית איתו. סיפור האהבה ביניהם התחיל, באופן משעשע, הרבה לפני שנפגשו. "כשהיינו בני 14, מישהו הראה לי תמונה של קבוצת הכדורסל שלהם", נזכרת סיני בחיוך. "עשיתי זום על יוסף ואמרתי שהוא הכי חמוד שראיתי בחיים. וזה היה עוד לפני שפגשתי אותו בכלל". הם נפגשו לבסוף כשהייתה בת 19, עבדו יחד במחנה קיץ, והחיבור היה מיידי. בשנת 2022, עמדו יחד תחת החופה.
הזיכרון האחרון שלהם יחד, בשישה באוקטובר בבית הוריו של יוסף בבית שמש, ממחיש את הכוח שנטע בה. בבוקר השבת יצאו השניים לרכיבה זוגית בהרי ירושלים על אופני טנדם (אופניים לשני רוכבים). לקראת סיום המסלול, המתינה להם העלייה אל הבית.
"כמו בכל פעם, יוסף תמיד היה אומר לי: 'הדחיפה האחרונה עלייך, אני מפסיק לפדל וזה עלייך'. אני תמיד הייתי אומרת לו שאני לא יכולה או לא חזקה מספיק, והוא תמיד היה עונה לי: 'כן, את חזקה, את יכולה, תעשי את זה, יש לך את זה'". סיני אכן צלחה את העלייה באותו יום. "באמת הצלחתי, אבל לא הייתי מצליחה בלי העידוד שלו. ככה אני מרגישה תמיד, כאילו שהוא אומר לי גם היום: 'זה עלייך, יש לך את זה'."
הצוואה של יוסף: הכוח בכולנו
ההימנעות מדעות קדומות והבחירה בטוב לא היו סיסמאות עבור יוסף, אלא דרך חיים. אפילו בצבא, כשהחבר'ה היו מתחילים לדבר לשון הרע, הוא היה קם ופורש. הוא סירב בתוקף להשתתף בשיחות כאלה. "סליחה חבר'ה, אני פורש", היה אומר להם, ומסביר שזה "לא הולך לקדם את בית המקדש". החברים לא תמיד הבינו למה התכוון, אבל אהבו אותו מאוד.
"אני תמיד הייתי אומרת לו שאני לא יכולה או לא חזקה מספיק, והוא תמיד היה עונה לי: 'כן, את חזקה, את יכולה, תעשי את זה, יש לך את זה'", מספרת אלמנתו סיני. ״ככה אני מרגישה תמיד, כאילו שהוא אומר לי גם היום: 'זה עלייך, יש לך את זה'"
השפה הזו שלו ממשיכה להדהד. במסגרת פרויקט "אמץ נופל", שהקימה אחותו של יוסי הרשקוביץ ז"ל, למדה ילדה מבית ספר בירושלים על יוסף דרך מכתביו. כשנשאלה מה היא לוקחת ממנו, היא בחרה בדיוק בזה - לא לדבר רע על אף אחד. היא לא אמרה שזה לא יקדם את בית המקדש, אלא פשוט "כי זה לא הולך לקדם כלום". היא הבינה את המהות שלו לחלוטין.
דינה, אימו, ממשיכה את מורשתו דרך חיבורים. היא תומכת בארגון "נפגשים" שהקים דוד סולומון ב-2022, מתוך הבנה שהאחווה שקיימת בצבא חייבת לעבור גם לאזרחות המדממת. דרך מיזם "צמדי ברזל", המחבר חיילים בעלי דעות פוליטיות שונות שהופכים לחברים, הם שואפים להרחיב את הפעילות מ-100 צמדים ל-1,000 לקראת מערכות הבחירות הבאות. "מלחמה בחוץ, שלום בבית. מה שווה ניצחון אם ניקרע שוב מבפנים?" שואלת דינה. "אנחנו צריכים להגיע לבחירות כעם אוהב, שמוכן לשמוע דעות שונות באחווה. אנחנו צריכים לדעת מה זה דורש מאיתנו כעם מיוחד, ושכל אחד לא יעז להגיד משהו רע על מישהו אחר".
את הצוואה העמוקה ביותר שלו, השאיר יוסף במילים שכתב בעצמו ביומנו לקראת יום הזיכרון, מילים שמקבלות היום משמעות מצמררת: "יום הזיכרון - המטרה זה לא לבכות על מה שקרה ואיך שהיו אנשים גיבורים, אלא להבין שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת והכוח לעשות מה שהם עשו, והם מעוררים אותנו לראות כמה כוח יש לנו". זה היה יוסף. לוחם עשוי ללא חת בחוץ, איש משפחה אוהב ורגיש בבית, ואדם שהאמין בכל ליבו שהיכולת לעשות טוב ולהתחבר - קיימת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
