אולי אין זה מקרי, שההפגנה הגדולה, שבה יהודים וערבים יצאו כאיש אחד למחות נגד ההזנחה הזועקת לשמים בשמירה על חייהם של האזרחים הערבים, ובתוכם נשים וילדים הנרצחים לשווא, חלה בשבת שעברה, לפני ט"ו בשבט. ט"ו בשבט אינו חג של ריבונות או גבול אלא של נטיעת עצים המשביחים את הקרקע והופכים ארץ צייה לארץ נושבת. בישעיהו מ"א, י"ט נאמר: "אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן". כל העצים כאחד, ו"עץ שמן" (זית) במיוחד, יכולים לסמל גיוון, צמיחה, יופי ובריאות העולים מן האדמה הטובה הזאת. במקום שזו תהיה ספוגה בדם, וקול דמי האזרחים הנרצחים יצעקו ממנה אל האלוהים, תצמיח האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל למען החיים הטובים, שאין בהם פשיעה ומוות אלא רק מימוש החזון של איש תחת גפנו ותחת תאנתו יושב, ואין מחריד.
ברומן האוטופי של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד" (1902), בחלקו השלישי שנקרא "הארץ פורחת", יוצא רכב ממונע מחיפה לטבריה, שבה יחגגו תשעת נוסעי הרכב את חג הפסח אצל הוריו של דוד ליטבק, גיבור הרומן. היופי הטבעי של הארץ, נטועת העצים ומכוסת השדות המעובדים, כובש את לב הנוסעים. ערבי בשם רשיד ביי, ידידו הקרוב של דוד ליטבק, הוא אחד מהנוסעים. רשיד ביי הוא דמות פונקציונלית ברומן שתפקידה להעיד ש"החברה החדשה" של ליטבק, נציגו של הרצל ברומן, לא באה לנשל את הערבים אלא להכיל אותם כשותפים מלאים במפעל ההתיישבות הציוני. הכביש העמוס לא רק ברכבים ממונעים אלא גם ברוכבי אופניים, כשמדי פעם נראים בו גם סוסים ופרשים, חלקם בלבוש ערבי צבעוני וחלקם בלבוש אירופי, מעיד גם הוא על פתיחות, הכלה, נאורות וקוסמופוליטיות של החברה החדשה שב-1923 משגשגת ומגשימה את הרעיון ההרצליאני.
על כך באה מפיו של אחד מנוסעי הרכב, דוקטור שטיינק, תשובה נחרצת: מי שיתחייב להקדיש שנתיים מחייו לשירות החברה החדשה יכול להיות חבר בה בלי קשר לדתו וללאום שלו
אלא שאפילו ברומן האוטופי לא הכול דבש. במסעם נתקלים הנוסעים במנהיג אחר, אנטיתזה לדוד ליטבק, דוקטור גאייר שמו, המעוצב ברומן כסמל לפופוליזם ואופורטוניזם. בהתחנפותו להמון נבער הוא משמיע סיסמה נגד זרים: "מי שאינו יהודי לא יתקבל לחברה החדשה". על כך באה מפיו של אחד מנוסעי הרכב, דוקטור שטיינק, תשובה נחרצת: מי שיתחייב להקדיש שנתיים מחייו לשירות החברה החדשה יכול להיות חבר בה בלי קשר לדתו וללאום שלו. יש לשמור מכל משמר את מה שעשה אותנו לאומה גדולה: חופש המחשבה והביטוי, הסובלנות ואהבת האדם. רק כך תיבחן הציונות האמיתית (אלטנוילנד, עמ' 110, בתרגומה של מרים קראוס).
רעיון זה, הלוואי שיוגשם בימינו אלה. הסולידריות היהודית־ערבית שהופגנה בשבת האחרונה יכולה להתרחב ולהעמיק אם הצעירים הערבים יקדישו שנה או שנתיים לשרות לאומי, ירחיבו בכך את מעגל התורמים לחברה (לאו דווקא חדשה) ויוכיחו שהם חלק ממנה. המשטרה תוכיח שדם ערבי שווה לדם יהודי ותעצור את גל הרציחות, הפחד ימוגר והארץ תשגשג. רעיון אוטופי? חלום באספמיה?
פרופ' ניצה בן דב צילום: באדיבות משפחת בן דבהרצל מסיים את אלטנוילנד, הארץ הישנה־חדשה של כל תושביה, במילים: "גם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום".
פרופ' ניצה בן דב היא כלת פרס ישראל לחקר הספרות העברית והכללית
