איש לא באמת הופתע מאזהרתו של חבר הקבינט הביטחוני אריה דרעי, לפיה הרמטכ"ל זמיר "גרם נזק גדול לצבא", וגם לא מפרשנותו על כי הרמטכ"ל "איבד את זה" התעסק בפוליטיקה ואיך לא – "ניסה לעזור לגוש השמאל".
אייל זמיר
(צילום: אלכס קולומויסקי)
דרעי הוא כמובן לא הראשון שמאשים את הרמטכ"ל זמיר בקפיצה לבריכה הפוליטית. דבריו מצטרפים לדברים שאמר גורם אחר בקבינט בשבוע שעבר שהציר על כי "הרמטכ״ל לוקח חלק במשחק פוליטי" וכמובן, לציוץ של חברת הכנסת טלי גוטליב שאמנם הבהירה שאינה מאיימת, אך מילותיה היו ברורות מאוד: "הרמטכ"ל אייל זמיר, אני מציעה לך: דע את מקומך!! דע את מקומך!! ...מכתבך החרפתי מחייב את פיטוריך. העזת לרדת למגרש הפוליטי ולהחליש תוך כך את מורל חיילינו ואזרחי ישראל כאחרון חברי הכנסת מהאופוזיציה".
בהתעלם לרגע מהסגנון, אפשר להבין את הדרישה מהרמטכ"ל שלא להתערב בחקיקה, ובדרך כלל זו גם דרישה נכונה. צבא במדינה דמוקרטית כפוף לדרג המדיני, כך מתחייב מחוק יסוד: הצבא, והרמטכ"ל אינו אמור לקבוע את סדר העדיפויות הערכי של הכנסת. אלא שאי אפשר שלא להתקומם מול הציניות במקרה הזה: אי אפשר לנסח חוק שמטיל על צה"ל משימה שאין לו יכולת לבצע, משאיר את האחריות והתוצאות לפתחו של הרמטכ"ל, גורר אותו לתמרון בשדה הכי ממוקש פוליטית, ובה בעת לדרוש ממנו לשתוק בשם הממלכתיות.
כאשר החוק מבקש מצה"ל לקבוע מיהו בן ישיבה לצורך הקפאת מעצרים, השאלה אינה רק אם ההסדר טוב או רע פוליטית. השאלה היא אם הצבא מסוגל לבצעו, לפי אילו נתונים, באיזו סמכות ובאיזה מחיר. על שאלות כאלה הרמטכ"ל אינו רק רשאי להשיב — הוא מחויב בכך.
השפעה ישירה
הדבר נכון שבעתיים כאשר אותה חקיקה משפיעה ישירות על המשרתים שעליהם הוא מפקד. זמיר ניצב בראש צבא שמערך המילואים שלו בקושי מרים את הראש מעל פני המים, שמשרתיו נקראים לעוד ועוד ימי שירות על ידי אותה ממשלה שלא רואה את הקשר בין בליל החוקים שהעבירה הכנסת בימיה האחרונים, שזה עתה האריך את שירות הסדיר של חייליו, ושאנשי הקבע שלו נשחקים גם הם. הדרישה שיימנע מלהתריע מפני חקיקה המעמיקה את אי־השוויון בנטל ופוגעת – בדיוק כפי שהזהיר – באמון המשרתים, אינה דרישה לניטרליות. זו דרישה שיוותר על אחריותו כלפי פקודיו.
משתנה הפוליטי לאורך כלל המדדים מאז כניסתו לתפקיד הודגם כבעל הכי פחות השפעה על הצבעת אמון או חוסר אמון בו. אגב, במאי 2026 עמד האמון הגבוה ברמטכ"ל זמיר על 69 אחוזים — הרבה מעל האמון בראש הממשלה ובשר הביטחון
וכדאי למשתלחים ברמטכ"ל לשים לב גם לכך שהניסיון להציג אותו כרמטכ״ל פוליטי אינו מתיישב עם דפוסי האמון בו. זמיר נכנס לתפקיד תחת חשדנות ברורה, דווקא משום שנחשב למינוי המועדף על הדרג המדיני. למרות זאת, במהלך שנתו הראשונה הוא ביסס אמון גבוה יחסית בקרב ימין, מרכז ושמאל, והפערים בין המחנות בקרב נשאלים יהודים היו קטנים מאוד. גם בחלוקה למצביעי קואליציה לעומת מצביעי אופוזיציה כמעט ולא נרשמה שונות במדדי האמון. המשתנה הפוליטי לאורך כלל המדדים מאז כניסתו לתפקיד הודגם כבעל הכי פחות השפעה על הצבעת אמון או חוסר אמון בו. אגב, במאי 2026 עמד האמון הגבוה ברמטכ"ל זמיר על 69 אחוזים — הרבה מעל האמון בראש הממשלה ובשר הביטחון.
עידית שפרן גיטלמןצילום: יאיר שגיאפוליטיזציה אינה מתרחשת כאשר הרמטכ״ל מתריע שחוק אינו ניתן לביצוע ופוגע בכשירות הצבא. היא מתרחשת כאשר הדרג הפוליטי מטיל עליו את אחת המשימות הכי רגישות בחברה הישראלית, ודורשת ממנו להתעלם מצעדים ששוברים את האנשים עליהם הוא מופקד בשם צייתנות. אותם אנשים שאולי לא כל נכדיו של דרעי נמנים עליהם, אבל הם רחוקים מלהיות "גוש השמאל".
יש בהם קיבוצניקים ומתנחלים, נשים וגברים, אשכנזים וספרדים, תומכי ומתנגדי רפורמה, דתיים וחילונים. יהודים ושאינם. כאלה שבאים כי הם לא נוטשים את הצוות, כאלה שרוצים לבנות עוד התנחלויות וכאלה שבאים למרות שהם מתעבים כל דבר שהממשלה הזו עושה. צעירים ומבוגרים שכבר מזמן היו צריכים לפשוט את מדיהם. להם, לכל אחד ואחת מהם, ורק להם, הרמטכ"ל זמיר "ניסה לעזור".
ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי וחברה בפורום דבורה
