כל מי שעבד פעם במערכת חדשות מכיר את התחושה המשכרת לקראת הרגע שאין שני לו בחייו של גוף תקשורת: תיכף יישמע בום. מידע חדש, מעניין וחשוב עומד להשתחרר לעולם, ואחריו יצטרף לפסקול המציאות רעש גדול שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו. במקרים מסוימים, שהולכים ונעשים נדירים יותר בעולם שמוצף בולשיט, הוא יימשך ימים שלמים שבהם יניע מהלכים או ימנע אותם. לא פלא שאנשים מוכנים לשעבד הכל - זמן, אנרגיה, קשרים חברתיים, דיאטה נורמלית - כדי להרגיש ככה שוב ושוב ושוב.
(צילום: ערוץ 14)
ומצד שני, יש את ערוץ 14, המקום שבו ״הישג״ הוא הניסיון להיטפל לדמות שאכן סרחה אבל כבר לא נשאר ממנה כבר כלום מלבד חירויות בסיסיות, שהכל פחות או יותר ניטל מלבד הזכות להכניס חמצן לריאות. ואפילו את המשימה הבזויה הזאת, שהוצגה כאילו נחשפה פרשת שחיתות מזעזעת בחומרתה, הצליחו שם להפוך לאחת הפאדיחות המדהימות בתולדות הטלוויזיה הישראלית (בעצם למה להצטנע? היא נותנת פייט גם בזירה העולמית): ״תיעוד בלעדי״ של הפצ״רית לשעבר שאינה הפצ״רית לשעבר. פשוט אישה שיצאה לטיול עם הכלב והותקלה על ידי בחור עם שאיפות גבוהות, שקרא ״יפעת״ והחל מיד להפציץ אותה משל היה מטוס קרב שקיבל אישור הפללה על יעד לחיסול.
אולם זהו רק תחילתו של הפיאסקו, שכן התיעוד לא התבצע בשידור ישיר: הייתה העברת חומרים, בחינתם, עריכה, מסגור, הגשה, קידומים. פסטיבל שלם שבו כנראה אף אחד לא עצר לתהות לא רק אם בשר הפיגולים הזה ראוי למאכל כלב, אלא האם בכלל יש מה להכניס ללוע. אבל כשתאוות השחיטה חזקה יותר לא רק מהמצפון אלא גם מהשכל הישר, מקבלים אירוע שאמור לגרום לכל המעורבים והמעורבות להסתגר בביתם, פן יבוא ״תחקירן״ וישאל אותם מה לעזאזל עבר להם בראש.
והיופי בערוץ 14, כלומר הטרגדיה שמסוגלת לחסל את היכולת לקיים שיח הגיוני, היא שגם גילוי כה היסטרי של ערווה לעיני כל היא לא סיבה להרכין ראש ולקבל אחריות. התגובה הלילית שהוציאו בערוץ, שעות אחרי שהתבררו ממדי הבושה והכתבה עדיין נותרה באוויר, היא אירוע לא פחות מדהים בחוצפתו: הודאה כנה בחובבנות בלתי נתפסת במסווה של הסבר (טוב שלא כתבו שם שכל אשכנזיה עם כלב היא הפצ״רית בפוטנציה), ״עובדות״ שרק מעידות עד כמה אין שום קשר בין מה שעושים שם לבין עיתונות, ולא מהסוג שזוכה בפוליצר אלא ברמה של מגמת תקשורת בתיכון לא יוקרתי במיוחד. תפיסת הערוץ את עצמו, של ראש קרב שאסור לו להיתפס חלילה כמי שמחויב לסטנדרטים שאינם הפגזת האויב, קיבלה ביטוי מקסימלי באירוע שאמור היה להיות קריאת השכמה בווליום מחריש אוזניים.
יפעת תומר-ירושלמי וטעות זיהוי הפצ"רית של ערוץ 14
(צילום: שלו שלום, ערוץ 14)
ערוץ 14 הוא כיום ציר מרכזי בנתיב הסחר של התודעה השלטונית, גורם שמספק תעמולה חסרת מעצורים מחד אך גם משפיע מאוד על המדיניות מאידך. הוא עושה זאת בכלים שמתחזים לעתים לעיתונות ובוודאי שחוסים רוב הזמן תחת חופש הביטוי, ולכן הנזק הוא עצום וייתכן שאף בלתי הפיך
עד לפני כמה שנים, לפני המעבר מערוץ 20 ל-14, הרשלנות כמדיניות של הגוף שמרביץ תורה ב״תקשורת השמאל״ נתפסה בקרב רבים ורבות על הספקטרום שבין קוריוז בשוליים לחבלי לידה שלא תהיה ברירה אלא להתבגר מהם, על מנת ליצור אמינות בקרב הצופים והצופות שהרגישו באמת ובתמים חנוקים ושקופים בתקשורת המיינסטרים. זה כבר מזמן לא הסיפור, וקרה בדיוק ההיפך: ערוץ 14 הוא כיום ציר מרכזי בנתיב הסחר של התודעה השלטונית, גורם שמספק תעמולה חסרת מעצורים מחד אך גם משפיע מאוד על המדיניות מאידך. הוא עושה זאת בכלים שמתחזים לעתים לעיתונות ובוודאי שחוסים רוב הזמן תחת חופש הביטוי, ולכן הנזק הוא עצום וייתכן שאף בלתי הפיך: בניגוד לפנטזיות שמפזרים פוליטיקאים, הטירוף הזה לא הולך לשומקום גם אם ייפסק זרם ההטבות של הממשלה הנוכחית.
האמת היא שרק הציבור יחליט איזו משמעות הוא מייחס לאמת, וכיצד הוא מתכוון להעניש, אם בכלל, את מי שדורס אותה עם טנקים או המצלמה בטלפון. גם על זה הבחירות הקרובות, ולכן הן כל כך גורליות.
