זה אף פעם לא נגמר. כל פעם סיבה אחרת שבגללה מגייסים את היחידה. מלחמה עם איראן ששולחת את היחידה שלך לערבה לשמור על הגבול, אחרי שרק לפני שלושה שבועות השתחררת מחודשיים וחצי בעזה, או צורך מיידי בגזרת הגולן בגלל התמרון האחרון, כשאף אחד לא יודע מתי השירות יסתיים. וגם כשאין מלחמה גדולה או מבצעים מקומיים, משנים את תאריכי ההתחלה והסיום, או שבאמצע המילואים מספרים שאין יחידה שתחליף את היחידה שלכם וצריך שתישארו עוד קצת זמן. כמה? לאף אחד אין מושג. אי אפשר לחיות כך. זה משגע ומטריף את אנשי המילואים הקרועים לגמרי. וזה מאד פשוט: מה שהמילואימניקים מייחלים לו ולא מקבלים, זה ודאות.
רבות מדובר על הקושי העצום של המילואמניקים הלוחמים ותומכי הלחימה לשרת שוב ושוב. חלקם כבר מצויים בסבב הרביעי או החמישי ושרתו מאות ימי מילואים. בבית הם משאירים אשה דואגת ומותשת וילדים ששגרת החיים שלהם ממש הרוסה. מקום עבודה, שגם אם לא פיטר את המילואימניק העייף בנימוקים שונים, נאלץ במקרים רבים למצוא מחליף ובכך הוא פוגע באופציות הקידום של העובד ופוגע בעתידו. ולא נשכח את העצמאי שמקום פרנסתו לא מתפקד, ואת הסטודנט שמפסיד סמסטר או אפילו שנה שלמה. מילואימניקים, בלשון זכר, אך יש בינהם גם לא מעט מילואימניקיות.
הקושי העיקרי הוא של המשרתים בגדודים הלוחמים המצויים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בגולן או על גבול הלבנון, המשרתים ברצף של לפחות 70 ימי מילואים בכל סבב, ושיוצאים לחופשות מוגבלות. חייהם של אלו המשרתים במפקדות המצויות בתוך שטח ישראל, או בתפקידים עורפיים אחרים, פשוטים הרבה יותר, כי הם מסוגלים לתמרן את השירות בהתאם למגבלות שלהם והם גם לא מצויים במצב של סכנה.
מערכת הביטחון, צה"ל ומדינת ישראל מתגמלים היטב את מערך המילואים. תגמולים אלו, טובים ככל שיהיו (והם באמת מקיפים וטובים), לא יכולים להחליף את דאגת האישה, את שעת המשחק עם הבת בגן השעשועים, או שעת סיפור לבן לפני השינה. אבל, כשבוחנים מהו הדבר שמטריד יותר מכל את אנשי המילואים אזי כלל הדברים מזוקקים למילה אחת: ודאות. וכדי להבהיר זאת, להלן שתי דוגמאות מהשטח.
חטיבת מילואים סיימה לא מכבר סבב לחימה ברצועת עזה שתוכנן לכ-70 ימים. האישה הדואגת והמותשת, המעסיקים הממתינים בכליון עיניים, וגם הסבתות והסבים תכננו לפי תאריך השחרור המתוכנן. אלא שבאמצע התקופה הודיעו להם שמאריכים את השירות בעוד שבוע. ההסבר שקיבלו החיילים (שלא נפרטו כאן) מרתיח את הדם בפני עצמו, אבל מה שחשוב הוא שהשירות אכן הוארך, והחיילים נדרשו שוב להתחנן למעסיקים, לבכות לבת הזוג, ולהסביר לסבים והסבתות שהם צריכים לדחות את החופשה שתכננו בחו"ל.
ההתראה לגיוס הייתה של מספר ימים, ולמרות זאת אחוזי ההתייצבות היו לא רעים. האנשים שנקראו בלוח זמנים קצר הבינו את חשיבות המשימה והתגייסו. רק מה, הגדוד לא קיבל את תאריך הסיום של התעסוקה ומי יחליף אותו
דוגמא נוספת: לקראת התחלת התמרון הנוכחי, נקרא גדוד מילואים כדי להחליף גדוד סדיר שהועבר מגבול הצפון לרצועה. ההתראה לגיוס הייתה של מספר ימים, ולמרות זאת אחוזי ההתייצבות היו לא רעים. האנשים שנקראו בלוח זמנים קצר הבינו את חשיבות המשימה והתגייסו. רק מה, הגדוד לא קיבל את תאריך הסיום של התעסוקה ומי יחליף אותו. הצבא עוד לא התארגן על גרף מסודר. איך יכולים אנשים שצריכים לנהל גם חיים אזרחיים להתמודד עם קושי כזה? מדוע צה"ל, חטיבת המבצעים לא מסוגלים לתכנן את גרף התעסוקות ולתת תשובה ברורה שגם יעמדו בה? איך יכול לפעול חייל שעשה כבר 350 ימי מילואים, וכל חלומה של זוגתו זה שתהיה להם חופשה, כשאין לו מושג אם ביולי-אוגוסט הוא יהיה בגבול הצפון או בבית? ואלו שמתכננים נסיעה לחו"ל, לא יכולים לקנות כרטיסי טיסה, וכאשר סוף סוף יודיעו להם על מועד השחרור, כבר לא יהיו כרטיסים או שיהיו יקרים פי כמה וכמה. איך אפשר להתמודד עם אי הוודאות הזו?
הצבא, או שלא מבין את הקושי הזה, או שלא אכפת לו. אני מאמין שהצבא מבין, אבל לא מבין עד כמה זה קריטי. מתכנני הגרף הם ברובם אנשי קבע שלא באמת מבינים את משמעות השירות במילואים. אחד הפתרונות הוא כמובן להגדיל את הסד"כ הן על ידי גיוס חרדים וגם על ידי מיצוי טוב יותר של אנשי המילואים שהם ברי שירות אבל לא נקראו. רבים עוסקים בנושא, ובעיקר בגיוס חרדים. אבל בפועל, המערכת לא פועלת באף אחד מהכיוונים ואין גידול, בטח לא משמעותי, בכמות החיילים הלוחמים המשרתים. ואם יש שינוי, אזי הוא לצערינו רק בכיוון ההפוך.
הצבא ומפקדיו הבכירים - כולל הרמטכ"ל - צריכים להבין ולהפנים את הקשיים שעומדים בפני המערך הלוחם (בעיקר), ושהמשאב האנושי הוא הדבר היקר ביותר שיש לצה"ל, הרבה יותר מאשר תחמושת או כלי רק"מ, ויותר אפילו מפעילות מבצעית
בהינתן שזה המצב, הצבא ומפקדיו הבכירים - כולל הרמטכ"ל - צריכים להבין ולהפנים את הקשיים שעומדים בפני המערך הלוחם (בעיקר), ושהמשאב האנושי הוא הדבר היקר ביותר שיש לצה"ל, הרבה יותר מאשר תחמושת או כלי רק"מ, ויותר אפילו מפעילות מבצעית. מומלץ שהצבא יתכנן את הפעילות המבצעית על פי גרף הגיוס ולא הפוך. נסביר זאת: כיום הצבא, מתכנן תכנית מבצעית, לאור זאת מחליט כמה כוחות הוא צריך ובהתאם מגייס יחידות מילואים. הטענה המובאת כאן היא שהגישה צריכה להיות בדיוק הפוכה: הצבא צריך לבנות גרף לאנשי המילואים ולא לחרוג ממנו בשום מצב, חוץ ממצב חירום אמיתי. את התכנית המבצעית יש לתכנן על פי כמות היחידות הזמינות, ואם חסרים כוחות התכנית היא זו שצריכה להשתנות.
אריאל היימןהרמטכ"ל וראש חטיבת המבצעים: אנא תנו הנחיה לאלו המתכננים את גרף הלחימה הצבאי להגדיר כמות ימים שלא קוראים יותר ממנה, ואת המשימה הצבאית וקצב התקדמות מימוש מטרות המבצע לתכנן בהתאם. כי אם לא תעשו זאת, במוקדם או במאוחר, תצאו ללחימה ללא מערך מילואים מתפקד - שאחרי המלחמה גם ייקח שנים לשקמו.
תא"ל (במיל') ד"ר אריאל היימן, לשעבר קצין המילואים הראשי וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS
