שאלת הקמתה של מדינה פלסטינית ירדה, מבחינתה של ישראל, מן הפרק. אנו עומדים לפני בחירת וכולם מבינים שאימוץ הרעיון של מדינה פלסטינית או אפילו איזכורו, הוא מרשם בטוח לכישלון בבחירות. ניתן להבין זאת על רקע האסון הנורא ב-7 באוקטובר והמלחמה הקשה שעדיין לא הסתיימה. אפשר גם להבין את החשש שהקמת מדינה פלסטינית תעמיד אותנו מחדש בפני סכנות של טבח זוועתי.
שיקום עזה
(צילום: REUTERS/Ebrahim Hajjaj)
אבל השאלה היא האם הדבר תלוי בנו והאם הקמתה של מדינה כזו לא מתרחשת לנגד עינינו כאשר מדינת ישראל, שקרסה מבחינה מדינית, ניצבת חסרת אונים. לאמיתו של דבר מדינה פלסטינית, נכה אומנם, כבר קיימת למעשה. כדאי להבין, מדינה היא יצור אבסטרקטי, פרי דימוי אנושי. מדינה איננה גוף מוחשי שניתן לאחוז בו. היא פרי דימוי של בני האדם המרכיבים אותה, ושל זרים המתבוננים בה. היה מי שאמר שאם כל תושבי אמריקה יחדלו פתע להאמין שהיא קיימת – היא תחדל להתקיים. בני אדם נחונו בתכונה מיוחדת ליצור גופים מדומיינים, אבסטרקטים, ולהקנות להם כוח ועוצמה. כאלה הם כל התאגידים הקיימים, לרבות אלה השולטים בכלכלה. הם קיימים בדמיון ובמחשבה והם רשומים במסמכים. ובני האדם המעניקים להם נכסים, רכוש ועוצמה. כזו היא גם המדינה. למדינות השונות יש עוצמה, תושבים ושטח שהן שולטות בו. אולם בני האדם יכולים ליצור גם מדינות שיש להם רק חלק מהתכונות הללו, לדמיין את קיומן ולהעניק להן עוצמה.
במובן הזה מדינת פלסטין כבר קיימת, אומנם כאמור כמדינה נכה. מדינות רבות מכירות בה ובמובן הזה יש לה יכולת להפעיל עוצמה. ישראל חשה זאת על בשרה. עובדה היא שמדינת פלסטין הצטרפה לאמנה שהקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי. בעקבות זאת הכיר בית הדין הבינלאומי לא רק בקיומה של המדינה הפלסטינית אלא גם בכך שרצועת עזה (ומן הסתם גם יהודה ושומרון) שייכים למדינה זו. זוהי כמובן פיקציה גמורה, שכן הרשות הפלסטינית איננה שולטת בעזה. אולם, כאמור, אנו עוסקים בדימויים, ומבחינה זו אין לבית הדין קושי לייחס את עזה למדינת פלסטין. התוצאה היא שפעולות צבאיות בשטח רצועת עזה נכללות בתחום שיפוטו של בית הדין. על בסיס זה הוצאו צווי המעצר נגד בנימין נתניהו ויואב גלנט. אנו יכולים לטעון שכל זה מופרך. אבל רובן המכריע של המדינות החתומות על אותה אמנה אינן חושבות כך, ואפילו אם חלקן שותף לדעה הזו הן רואות את עצמן חייבות לפעול לפי החלטת בית הדין.
כעת אנחנו מגיעים לשלבים נוספים בסיפור. ישראל סברה שהואיל והיא שולטת ביהודה ושומרון (כולל למעשה בשטחים שעל פי הסכמי אוסלו הועברו לשליטת הרשות הפלסטינית) יש בידה למנוע באופן פיזי אם לא את הקמת המדינה הפלסטינית לפחות את העובדה שהיא תשלוט בשטח. לגבי רצועת עזה העניין סבוך יותר. חמאס יצר בעזה "מדינה" עם צבא ששלט באופן פיזי ברצועה. אבל חמאס מוכר בעולם התרבותי כארגון טרור, ולכן הוא לא הוכר במדינה. יתר על כן, כל עוד שלט החמאס ברצועה יכלה ישראל להטיל עליה מצור ימי. עובדה זו היא שנתנה לבנימין נתניהו ובעקבותיו לימין כולו, את הרעיון "הגאוני" לתמוך בשלטון החמאס בעזה ולהחליש את הרשות הפלסטינית. חמאס הוא "נכס", דווקא מחמת העובדה שהוא ארגון טרור, שכן בדיוק מסיבה זו העולם לא יכיר בו כמדינה. את מחירו של "הנכס" הזה שילמנו ב-7 באוקטובר.
כך נוצר הפרדוקס הגדול
רצועת עזה, שבה הייתה לפלסטינים שליטה על השטח ועל האוכלוסייה, לא נחשבה למדינה. לעומת זאת הרשות הפלסטינית, שלמעשה אינה שולטת על שום שטח משמעותי, נחשבת, במישור הבינלאומי, למדינה בעלת סמכויות, לפחות חלקיות. בשדרוג נוסף זכתה מדינת פלסטין, כאשר העצרת הכללית של האו"ם הכירה בה כמדינה משקיפה. להשלמת התמונה אציין שהגורם היחיד המונע את צרופה של מדינת פלסטין לאו"ם, כחברה מהמנין, הוא הווטו של ארה"ב במועצת הביטחון. כמה זמן תתמיד ארצות הברית במדיניות זו – נחכה ונראה.
לעזה עשוי להיות נמל ואולי גם שדה תעופה. קשה להניח שישראל תוכל להמשיך במצור הימי לאחר שיקום ברצועה שלטון שהאמריקאים יכירו בו. בהסכמי אוסלו יש הוראות הנוגעות ליבוא סחורות לרשות הפלסטינית. לא ברור אם הוראות אלה ימשיכו לחול, ואם ישראל תוכל למנוע יחסי מסחר של הרצועה עם העולם
והשאלה היא לקראת מה אנו הולכים כעת. מלחמת חרבות ברזל מתנהלת מזה קרוב ל-3 שנים. במהלך כל המלחמה הארוכה הזאת נותרה אוכלוסיית הרצועה וחלק מהרצועה עצמה בשליטת חמאס. זו היתה האסטרטגיה של ממשלת נתניהו. כעת עברה השליטה בתהליך לדונלד טראמפ. ההמשך ברור. יקום ברצועה שלטון פלסטיני, יתכן מאוד שתהיה זו הרשות הפלסטינית, אולי תוך שינויים מסויימים. תוכנית טראמפ מדברת על שלטון אחד ונשק אחד. איזה נשק? מה תהיה מידת הפירוז של הרצועה ומידת ההשפעה של חמאס? לא ארחיב את הדיבור על השאלות החשובות הללו. עניין אחד הוא ברור. אנו פוסעים לקראת מדינה פלסטינית, הקמה לנגד עינינו. ניתן להניח ברמה גבוהה של הסתברות שהשלטון בעזה, בהנחה שאכן לא יהיה זה (לפחות לא באופן רשמי) שלטון הטרור של חמאס, יוכר על ידי העולם כולו כמדינת פלסטין או או כחלק ממדינה זו. ישראל לא תוכל למנוע זאת. העניין יצא מידינו ואיננו בשליטתנו.
לעזה עשוי להיות נמל ואולי גם שדה תעופה. קשה להניח שישראל תוכל להמשיך במצור הימי לאחר שיקום ברצועה שלטון שהאמריקאים יכירו בו. בהסכמי אוסלו יש הוראות הנוגעות ליבוא סחורות לרשות הפלסטינית. לא ברור אם הוראות אלה ימשיכו לחול, ואם ישראל תוכל למנוע יחסי מסחר של הרצועה עם העולם.
דניאל פרידמןצילום: טל שחרישראל חוותה מפולת מדינית ואיבדה את מרבית התמיכה שהיתה לה בארה"ב, שהיא כיום הגורם היחיד המונע את צירוף מדינת פלסטין לאו"ם. קשה להעריך כמה זמן תתמיד ארה"ב בעמדה זו, שאותה היא עלולה לשנות אפילו בתקופת כהותו של טראמפ. מה גם שהעמדה האמריקאית העקבית תומכת בשתי מדינות לשני עמים.
לבסוף מילים אחדות על העיקר. ההיסטוריה מלמדת על עמים שלחמו זה בזה בחמת זעם עד שגילו שהשלום עדיף. האנגלים לחמו בצרפתים במשך מאות שנים (פעמים תוך ברית עם הגרמנים), והצרפתים לחמו בגרמנים. כיום שורר שלום בין שלושת עמים אלה. המאבק בינינו לבין הפלסטינים הוא בן כמאה שנים. ה-7 באוקטובר והלחימה בעזה הם שיאיה של מלחמה זו. בשני הצדדים יש רגשי נקם עזים ולא מעט שנאה. אבל שני הצדדים יודעים מה מחיר המלחמה. אני מאמין שלא רק אצלנו אלא גם בצד השני מחלחלת, לפחות בחוגים אחדים, ההבנה שהשלום אפשרי, גם אם קולות אלה מושתקים כיום או שהם נשמעים רק בלחש. בפרפרזה על דברי אבא אבן ניתן לומר שבני אדם בוחרים בפתרון ההגיוני לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות. אולי הגיע הזמן.
