שרת החינוך הבאה, הנה עצה ממחנך די ותיק. לצערי, זו עצה שאי אפשר להוציא ממנה סרטון - אל תמהרי להכריז על מהפכה חינוכית.
כל שר חינוך רוצה להשאיר אחריו מהלך גדול עם שם קליט. "רפורמת השר". זה מובן ולפעמים גם נחוץ כי כולנו יודעים ויודעות שמערכת החינוך הישראלית זקוקה לשינויים עמוקים, והשרים שבאמת העזו לקדם אותם ראויים לכל הערכה. הבעיה היא שבחינוך, בין הכוונה הטובה לבין התוצאה בפועל, נכנסים מיליוני תלמידים, מאות אלפי עובדי הוראה, רשויות מקומיות, ארגוני מורים, תקציבים, מבנים והרגלים בני עשרות שנים, ובעיקר שלוש מחלות רקע של מערכת החינוך- פערי יישום של המשרד עצמו, השפעות פוליטיות מובהקות ופיצול פוליטי של המשרד לארבעה זרמים שונים.
(צילום: shutterstock)
במדעי החברה וגם בעסקים מדברים הרבה על "התוצאות הבלתי־מכוונות" - השלכות אגביות שנוצרות בעקבות פעולה מתוכננת שנועדה לפתור בעיה. לפעמים הן חיוביות, לפעמים מזיקות, ולעיתים הן קטסטרופה.
הדוגמה המפורסמת ביותר (אף כי לא תמיד מוכחת מדעית...) לתוצאות בלתי-מכוונות היא "אפקט הקוברה". לפי הסיפור, השלטון הבריטי בהודו ביקש לצמצם את מספר הקוברות והציע פרס כספי על כל נחש מת. זה עבד מעולה לכאורה. הפרס היה מאוד גדול, אז היה שווה לאנשים לגדל קוברות בבתי גידול תעשייתיים כדי להרוג אותן ולקבל את הפרס. כשהשלטון גילה את השיטה וביטל את התוכנית, המגדלים שחררו את הנחשים ומספר הקוברות רק גדל. מאז משמש "אפקט הקוברה" לתיאור מדיניות שמייצרת תמריץ לעמוד ביעד בלבד במקום לפתור את הבעיה.
דוגמה אחרת היא "חוק היובש" בארצות הברית שהיה בתוקף בין 1920 ל-1933. המטרה היתה לצמצם שתייה מופרזת, אלימות, עוני ופגיעה במשפחות. נפלא, אלא שאיסור מכירת האלכוהול לא ביטל את הבעיה המרכזית - הביקוש. הוא פשוט העביר את השוק לידי מבריחים, יצר אלפי ברים מחתרתיים, עודד שחיתות וכלכלה שחורה וחיזק ארגוני פשיעה כמו זה של אל קפונה. מדיניות שנועדה לשפר את הסדר הציבורי תרמה דווקא להתרחבות הפשע המאורגן ולהגדלת הביקוש. זהו שיעור חשוב גם בחינוך: כאשר משנים כלל אחד בלי להבין כיצד המערכת כולה תגיב, הבעיה לא נעלמת בהכרח. לפעמים היא פשוט עוברת למקום שקשה יותר לראות ולפקח עליו.
ועכשיו אלינו. עם המון אהבה והערכה לשרים ולשרות שניסו, והאמינו והעזו
קחו את "אופק חדש". שרת החינוך יולי תמיר עשתה מעשה אמיץ שדרש גם תעוזה פוליטית וגם חוכמת מנהיגות. היא נגעה במקום הכי עדין שכל קודמיה העדיפו לעקוף: שכר המורים, מבנה שבוע העבודה ומעמד מנהלי בתי הספר. הרפורמה העלתה משמעותית את שכר צוותי ההוראה, הכניסה שעות לעבודה אישית עם תלמידים והכירה בכך שעבודת ההוראה כוללת הרבה יותר מהעמידה מול הכיתה. קשה לדמיין היום את מערכת החינוך חוזרת לעולם שהיה לפניה.
אבל לצד ההישגים נוצרו גם תוצאות שאיש לא כתב. זמנם של המורים הפך לטבלת שעות קשיחה; השעה הפרטנית, שנועדה לאפשר קשר אישי, נעשתה בחלק מהמקומות עוד משבצת שצריך "לנצל" ולדווח עליה. ובהמשך, כשהחטיבות העליונות עברו ל"עוז לתמורה", בתי ספר שש-שנתיים מצאו את עצמם מנהלים תחת קורת גג אחת שתי רפורמות, שני הסכמי עבודה, שני מבני שכר ושתי תפיסות של שבוע העבודה. הרפורמה ביקשה לייצר מקצועיות וסדר, אבל במקומות מסוימים יצרה גם קיבעון, עומס וביורוקרטיה.
זה לא כתב אישום נגד "אופק חדש". להפך. תנו לנו עוד יולי תמיר. הלוואי. זו תזכורת לכך שגם רפורמה חשובה ומוצלחת משנה את התנהגות המערכת בדרכים שקשה לצפות מראש.
גם שי פירון זיהה בעיה אמיתית. הוא הבין שמערכת המבוססת על שינון, בחינות והעברת חומר פשוט לא מתאימה לעולם שבו הידע נמצא בכל טלפון. רפורמת "הלמידה המשמעותית" ביקשה לפתח חשיבה, יצירתיות, למידה עצמאית, עבודת צוות ורלוונטיות. הכיוון היה נכון, והאומץ לדבר על שינוי תפקידם של בית הספר ושל המורה ראוי להערכה. הייתי מנהל במערכת אז, ונהניתי מאד מהפירות ומהכיוון והרגשתי שמאמינים בי באמת.
אבל אז נכנסה הרפורמה אל המערכת והניירת פגשה את המציאות. ההערכה חלופית הפכה לעוד עבודת הגשה, עוד מצגת ועוד ים עבודה שפשוט לא היה מתי לעשות אותה. בתי הספר המשיכו ללמד תכניות עמוסות ולהכין לבחינות, ובמקביל נדרשו לייצר גם "למידה משמעותית", כאשר התלמידים והמורים פשוט לא מכירים את השפה הזו!
התוצאה תלויה מאוד בכוחו של בית הספר. בתי ספר חזקים, עם הנהלה יציבה, צוות מנוסה וזמן לפיתוח פדגוגי, הצליחו ומצליחים עדיין להפוך את הרעיון ללמידה מצוינת, משמעותית ופותחת את הדמיון. במקומות חלשים יותר נוצרה למידה משמעותית בעיקר על הנייר. כך מהלך שנועד לתת יותר מקום לכל תלמיד עלול היה דווקא להרחיב פערים ולרדד את הלמידה, למרות שבעיני, אישית, עדיין מוקדם להעריך את האפקטיביות.
כדאי לזכור שגם חטיבת הביניים היא תוצר של רפורמה. הרפורמה המבנית של אמצע וסוף שנות השישים, בהנהגת שר החינוך האגדי (לא פחות!) זלמן ארן, ביקשה לפרק את המבנה הישן של בית ספר יסודי א׳–ח׳ ומעבר לתיכון סלקטיבי בן ארבע שנים
בואו נלך עוד אחורה. רבים מאיתנו מלינים היום על כך שהילדים שלנו עוברים לחטיבת הביניים בכיתה ז׳, בדיוק בגיל הכי רגיש מבחינה חברתית ורגשית. הם עוזבים בית ספר קטן ומוכר, מחנכת שמכירה אותם ומשפחה בית־ספרית יציבה, ונכנסים למוסד גדול, עם עשרות ולעיתים מאות מורים. במקומות רבים נדמה שכיתות ז׳-ח׳ הפכו לבטן הרכה של מערכת החינוך- שנתיים שאין להן זהות ברורה, ושכולם בעיקר מנסים להעביר בשלום.
אבל כדאי לזכור שגם חטיבת הביניים היא תוצר של רפורמה. הרפורמה המבנית של אמצע וסוף שנות השישים, בהנהגת שר החינוך האגדי (לא פחות!) זלמן ארן, ביקשה לפרק את המבנה הישן של בית ספר יסודי א׳–ח׳ ומעבר לתיכון סלקטיבי בן ארבע שנים. מטרותיה היו לבטל את הסלקציה בין תלמידים, להרחיב את הנגישות לחינוך העל־יסודי, לצמצם פערים ולחבר בחטיבה אחת תלמידים מבתי ספר ומשכונות שונות. ובהיבט מרכזי היא אכן הצליחה: החינוך העל־יסודי המצוין, שהיה נחלתם של שבטים מסויימים בחברה הפך לסטנדרט ארצי כמעט מובן מאליו במסלול החינוכי של כולם, וביישובים רבים נוצרה אינטגרציה אמיתית ושוויון הזדמנויות שלא התקיימו לפני כן.
זה לא אומר שהרפורמה הזו הייתה הצלחה או כשלון. זה אומר שגם רפורמה שהשיגה חלק ממטרותיה יכולה לייצר בעיות חדשות, שאיש ממתכנניה לא תכנן.
המסקנה היא לא שאסור לעשות רפורמות. ההיפך. מערכת חינוך שלא משתנה נשארת מאחור. המסקנה היא שרפורמה צריכה להתחיל בשאלה חינוכית ברורה, להיבחן בפיילוטים מגוונים, לכלול תקציב מלא ותכנית להכשרת המשאב האנושי לאורך זמן, ולהיות מלווה מראש במדדי הצלחה תוצאתיים ובהערכה עצמאית ולנסות לצפות גם ניצול שלה לרעה וגם השתנות טכנולוגית עתידית וגם, מה לעשות וכמו שלמדנו בשנים האחרונות, אילו כשלים עלולים להתגלות כאשר מסביב יש קטסטרופה כמו מגיפה עולמית או מלחמה בלתי נגמרת בעצימות משתנה.
צריך לבדוק לא רק אם בוצעה הרפורמה בפועל, אלא מה היא עשתה לתלמידים, למורים, לפערים ולשגרת בית הספר ובעיקר- מה הפתרון שאנחנו מציעים לבעיה שאנחנו מזהים עלול לעשות לבעיות אחרות, או חלילה, אילו בעיות חדשות (ולעתים קשות יותר) עלולות לצוץ.
איתמר קרמרמעל הכול, צריך לזכור שמערכת החינוך אינה חברת סטארט אפ והתלמידים אינם יוזרים של גרסת בטא. אנחנו שומעים בשבועות האחרונים המון רעיונות - ביטול ימי למידה, הפרטה, חוזים אישיים, ביזור ההעסקה של המורים לרשויות המקומיות, הקמת תאגיד חינוך ציבורי חדש במקום משרד החינוך ועוד ועוד, כמיטב הדמיון - הדף מתחת למנורות הפלורסנט סופג הכל.
אבל שינוי חינוכי אמיתי דורש שנים, יציבות, תיקונים קטנים גמישות ושקיפות. לכן, כדי להוריד ככל האפשר את הסכנה שבתוצאות בלתי צפויות שתהיינה הרסניות, יש לטפל קודם כל בתחלואי היסוד של המערכת - פערי היישום, הפיצול בין המגזרים ובין הזרועות השונות של המשרד והיעדר המצפן הערכי והאידאולוגי שלא תלוי בשר זה או אחר.
שרת החינוך הבאה, אל תוותרי על האומץ לשנות. מערכת החינוך זקוקה לשינוי. אבל לפני הרפורמה הגדולה שתישא את שמך, שאלי גם מה עלול לקרות שלא התכוונת שיקרה. לפעמים זו השאלה החשובה ביותר שמנהיגה יכולה לשאול.
איתמר קרמר, מנהל משמר החינוך הממלכתי, איש חינוך ומנהל בית ספר לשעבר
