עד תחילת העשור הקדום, דרום אמריקה נחשבה למגדלור של ליברליות, דמוקרטיה, סוציאליזם. שמאל לא רק בערך, אלא כתיקון לעבר של רודנים אזרחיים ומשטרים צבאיים מהימין שלא דילגו על שום הפרה של זכויות אדם במדינות בהן שלטו. בעשור וחצי האחרונים, בכל מדינה (מלבד ברזיל שהכתירה ואז הדיחה את בולסנרו), הדיחו האזרחים מהשלטון את השמאל, הסוציאל-דמוקרטים ואת הפרוניסטים, לטובת מנהיגים פופוליסטיים מהימין.
מדובר בטרנד עולמי, בעיקר סיבותיו: הבוחרים לא עושים זאת בגלל אהבת יתר לימין, אלא יותר בגלל מיאוס מהשמאל. הטרנד והסיבות אליו הגיעו לשיאן בתחילת השבוע כשחוזה אנטוניו קאסט נבחר לנשיאות צ'ילה כשהוא מביס את יריביו מהשמאל. קאסט, 59, אב לתשעה עם שורשים גרמניים, קתולי אדוק שנחשב תמיד לרדיקלי מדי, נבחר על טיקט של התנגדות להפלות ונישואי להט"ב, ערכי משפחה, סקפטיות בתנועת הפמיניזם, והשבת הבטחון למדינה. עבור אוכלוסיה שצלקות הדיקטטורה הצבאית של פינושה חרוטות היטב ועמוק בבשרה, מדובר בלא פחות מהצבעה מדהימה.
כמו במדינות אחרות באיזור (וגם באירופה, ארצות הברית ואפילו בישראל), לרוב הבוחרים לא ממש אכפת מנושא הטרנסג'נדרים, שוויון זכויות לנשים, והרשות לעבור הפלה. אבל עבורם מדובר בנושאים שנדבקים לאג'נדות שמאלניות. עבור אזרחי צ'ילה, ממשלת השמאל הרסה את המדינה, שתמיד נחשבה למדינה למופת בדרום אמריקה, כשהפקירה את בטחון האזרחים, אפשרה מדיניות מופקרת של הגירה, ולמרות עושר המרבצים הטבעיים במדינה, הצליחה להתאים את הכלכלה שלה לכלכלות הכושלות של המדינות השכנות לה.
אינשטיין פעם אמר כי ההגדרה לאי שפיות היא חזרה על אותה פעולה בתקווה שתניב תוצאות אחרות. היום ההגדרה לאי שפיות היא ההתנהלות של השמאל העולמי
השמאל בצ'ילה התעקש על שיח מכיל למהגרים ועל דיון פתוח בנושאים "פריבליגיים" כמו איכות הסביבה ומגדריות. הבוחר הצ'יליאני רצה שיח על דברים שהם יותר צמודי קרקע, כמו בטחון אישי וכלכלי. השמאל התעקש. הבוחר שלח אותו להתעקש מספסלי האופוזיציה, ובחר במועמד שאחיו היה חבר בממשלת פינושה, ושאינו מהסס להביע דעות כלכליות המציגות תורה ניאו ליברלית מבית מדרשו של הרודן. אי אפשר להגדיר מיאוס יותר מאשר בבחירה הזו.
ההתעקשות המטופשת והשחצנית של השמאל
דווקא ההתאמות שעשה קאסט כדי להיבחר מדגישות את ההתעקשות המטופשת והשחצנית של השמאל בארצו ובעולם. קאסט, בן לאב שהיה חבר במפלגה הנאצית ושירת בוורמכט עד שנמלט לצ'ילה, היה כרוך במשך שנותיו הארוכות בפוליטיקה למפלגות וארגונים ימניים קיצוניים, כולל "אלטרנטיבה לגרמניה". בשנים האחרונות הוא התרחק מהם, הנמיך את הרטוריקה שלו ובידל את עצמו מכל מה שנראה או נשמע כמו רדיקליות. לא בטוח שהדעות של קאסט התמתנו עם השנים, אבל הוא הבין מה צריך לעשות כדי לנצח, והוא הבין שכדי להעביר את הרפורמות הכלכליות והחברתיות שלו הוא חייב לקבל תמיכה ממפלגות ימניות מתונות יותר. הוא הבין ששינויים עושים על ידי תפיסת השלטון, והיה מוכן להשתנות עבור זה. עבור חוגי השמאל העולמיים "פרגמטיזם" זה כמו להזכיר אומלט עם בייקון בבית של אורתודקס טבעוני.
צריך להיות ברור, קאסט והבריוניזם הפינושטי שלו הם מטונפים בעיניי, דעותיו בנושאי זכויות אדם, להט"בים וזכויות נשים רחוקים ממני שנות אור. אבל הוא ניצח, והוא והחברים שלו מהימין ממשיכים לנצח, כי השמאל רוצה להיות צודק, אבל הרבה פחות חכם. הוא מתעקש על עמדותיו, גם אם הן מביאות לו תבוסה אחרי ותבוסה ומקום עם תצפית טובה מיציע הכבוד של האופוזיציה.
זאב אברהמיאינשטיין פעם אמר כי ההגדרה לאי שפיות היא חזרה על אותה פעולה בתקווה שתניב תוצאות אחרות. היום ההגדרה לאי שפיות היא ההתנהלות של השמאל העולמי.
