כאשר החוק שומר על שמו של החשוד, מי שנשארות חשופות הן הנפגעות. זה הרגע שבו צריך להפסיק לדבר רק על זכויות החשוד, ולהתחיל לשאול מה המחיר שמשלמות נשים כשהשם הזה - זה שאין להגיד את שמו - נשאר מוסתר.
בשבועות האחרונים נחשפנו לעוד פרשת עבירות מין מטלטלת. לא רק בגלל החשדות עצמם, אלא בגלל מה שמקיף אותם: שתיקה כפויה, שמקבלת חותמת רשמית מבית המשפט. שתיקה שמגנה על שמו של החשוד, אבל מותירה את הציבור, ובעיקר נשים, חשופות.
הסיפור של שי-לי עטרי ונעמה שחר ממחיש זאת באופן חד וכואב. שתי נשים, שני סיפורים, ובתווך - אדם אחד, זה שאין להגיד את שמו. רק בדיעבד, כשהחיבורים נעשו מאוחר מדי, התברר הקשר. רק אז מתברר שאולי, אילו השם היה ידוע, הפגיעה הבאה הייתה נמנעת.
אבל הפעם קרה משהו אחר. השם אולי אסור לפרסום - אבל הוא כבר לא באמת מוסתר. נשים מצאו דרכים להעביר אותו הלאה. לא בצעקה, אלא ברמז. לא בכותרת, אלא במשחק. איש תלוי, שבץ נא, שם קוד. אותיות שמתלכדות, רמזים שנפתרים, ושפה חדשה שנוצרת מתחת לרדאר.
זו לא רק יצירתיות. זו אמירה ברורה: אם לא תספרו לנו, אנחנו נספר אחת לשנייה.
אם יש מישהי אחת שקמה הבוקר וגילתה שהיא לא לבד, שזו לא אשמתה; שמצאה את עצמה מעורפלת חושים במיטה של האיש הזה - וטונות של אשמה ובושה הוסרו ממנה, כי קיבלה את ההכרה והתוקף שהיא זקוקה להם - אז אולי, בתוך כל זה, יש גם רגע קטן של תיקון
ובתוך המרחב הזה, שבו ניסו להשתיק - נולדה אחווה. אחוות נשים שלא מבקשת רשות. נשים לא חיכו יותר, לא עמדו מנגד, לא שתקו - ולא הסכימו להיות חשופות לפגיעתו של עבריין מין סדרתי. הן בחרו להאמין זו לזו, לחבר נקודות, ולפעול. ופתאום, נוצר סדק קטן במנגנון ההשתקה.
האיזון שנשבר שוב ושוב
המשפט הישראלי מבקש לאזן בין זכויות יסוד: חזקת החפות מול זכות הציבור לדעת. סעיף 70(ה) לחוק בתי המשפט מאפשר להוציא צו איסור פרסום כאשר הפרסום עלול לגרום נזק חמור לחשוד. זו תכלית חשובה, ראויה. אבל בעבירות מין, האיזון הזה נשבר שוב ושוב. כי בעוד החשוד נהנה מהגנה כמעט מוחלטת על שמו, הנפגעות נותרות עם הפחד, עם הספק, ולעיתים גם עם התחושה שהן לבד. הן לא יודעות שיש אחרות, אחרות לא יודעות עליהן - והציבור כולו לא יודע שיש סכנה.
וכך, בחסות החוק, נוצר מרחב בטוח - לא לנפגעות, אלא דווקא למי שעלול לפגוע. החוק אמור לספק הגנה גם על מי שנפגעה, אבל כשהוא מונע זיהוי של דפוס, כשהוא מעכב הרתעה- הוא מחטיא את ייעודו.
יש עוד גברים שחושבים שאפשר. שאפשר לפגוע, להסתתר, ולסמוך על כך שהמערכת תגן. אבל הבוקר הזה כבר לא שייך לשתיקה. לא נעמוד מנגד, לא נשתוק, ולא נסכים להיות מושתקות.
איילת רזין בית אוראם יש מישהי אחת שקמה הבוקר וגילתה שהיא לא לבד, שזו לא אשמתה; שמצאה את עצמה מעורפלת חושים במיטה של האיש הזה - וטונות של אשמה ובושה הוסרו ממנה, כי קיבלה את ההכרה והתוקף שהיא זקוקה להם - אז אולי, בתוך כל זה, יש גם רגע קטן של תיקון.
והרגע הזה שווה הכל.
עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא,מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
פורסם לראשונה: 11:45, 12.04.26
