עם תחילת השנה האזרחית החדשה, בזמן שמשפחות ברחבי הארץ ישבו לסכם את השנה החולפת, ליקקה החברה הערבית את פצעיה אחרי שנה מדממת, שבה נשבר שיא חדש של קורבנות מגפת הפשיעה המאורגנת והאלימות ברחוב הערבי.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• רעיון שתי המדינות עוד כאן. רק לא אפרטהייד
• מי זקוק לבריונים ברשת / נחום ברנע
• דרושים קורבנות עם פנים ושמות. אני יודע, הייתי שם
• הוא לא ראש ממשלה. בקושי יו"ר דירקטוריון
החברה הערבית, שלפי דוח העוני האחרון מחצית בניה עדיין רובצים תחת קו העוני, מצליחה במקביל לשבור שיאים נוספים ולפרוץ דרך באקדמיה, בשוק התעסוקה, ואף במילוי תפקידים בכירים בממשלה. היום כמעט בכל בית ערבי אפשר למצוא רופא, כלכלן או הייטקיסט. אבל במקביל אין משפחה ערבית שנשארה חסינה מפני הטרור שמשליטים קבלני הפשיעה: בכל בית כמעט יש מי שנרצח, נפגע, מאוים או מפחד על ילדיו. אז לפני שמתחילה הספירה מחדש של הקורבנות, כדאי לעמוד על כמה דברים שלמדנו בדרך הקשה בשנה החולפת.
למדנו שהפשיעה בחברה הערבית היא לא בעיה בערבים או של ערבים. לאחר שנים שבהן החברה סבלה בשקט, רחוק מעיני הציבור היהודי, ובהמשך למאבק הציבורי העיקש בהובלת מנהיגות אזרחית אחראית, חל שינוי ניכר בסיקור של המתחולל ברחוב הערבי. ידיעות על רצח פתחו מהדורות ופרשנים התכנסו כדי להציע פתרונות.
הלחץ ברחוב ובתקשורת הביא לכך שהממשלה הרימה את הכפפה ואישרה תוכניות יומרניות למיגור הפשיעה. אולם ניסיון העבר מלמד שאין די ברצון טוב כדי לנצח ארגונים שהפכו לאוטונומיה
אבל השינוי הזה לא הבשיל לכדי שינוי תפיסתי עמוק או שיפור באיכות הסיקור. התקשורת עדיין העדיפה לדון בנושא בעיניים ביטחוניות, תוך כדי מסגור הנושא תחת הכותרת של אובדן שליטה ומשילות. הוצעו פתרונות להידוק השליטה וחיזוק ההרתעה, החל מכניסת שב"כ עד מעורבות הצבא, הכל בניסיון להגיע לפתרון מהיר וניצחון אדיר על החברה הערבית – ולא איתה.
הירתמות התקשורת למאבק הצודק של החברה הערבית היא קריטית להמשך הלחץ על מקבלי ההחלטות לנקיטת צעדים שיש בכוחם לגדוע את ארגוני הפשיעה מהשורש, ולדאוג שלא יצמיחו אחרים. אולם זה לא יכול להתקיים ללא שיח רציף עם החברה הערבית וחתירה לחשיפת הכשלים בהתנהלות הממשלה, ולא ההפך – שיח עם הממשלה, דברור המשטרה והאשמת החברה.
הלחץ הציבורי ברחוב ובתקשורת הביא לכך שהממשלה הרימה את הכפפה ואישרה תוכניות יומרניות למיגור הפשיעה וסגירת הפערים. אולם ניסיון העבר מלמד כי אין די ברצון טוב כדי לנצח ארגונים שהתבססו והלכו במרוצת השנים ביישובים הערביים עד שהפכו לאוטונומיה של ממש, וכדי לסגור את אותם פערים בין יהודים לערבים.
המבחן של התוכניות הממשלתיות יהיה ביכולת לספק פתרון הוליסטי המתייחס לגורמי העומק שמביאים להתעצמות התופעה לממדים חסרי תקדים, נכונות משרדי הממשלה לשתף פעולה להשגת מטרות אסטרטגיות של שיפור רמת החיים של האזרח הערבי, והקמת תשתית שתבטיח פיתוח בר קיימא. צעדים אלה מחייבים מעבר משיחה על משילות לשפה של אזרחות ושירות.
בכוחו של מעבר זה לתרום גם לבניית תשתית של אמון מינימלי בין האזרח הערבי למוסדות השלטון בכלל והמשטרה בפרט. בשנה החולפת התרחשו מחזות שוברי אמון: החל ממעצרים המוניים אחרי אירועי מאי, עד פשיטה בדיוויזיה על יישוב ערבי תוך הנחתת לוחמים ממסוק על גג של אזרחים תמימים. החזרת הביטחון האישי לאזרח הערבי לא יכולה להתקיים בלי המשטרה, אך המשטרה לבדה לא יכולה להחזיר את הביטחון האישי.
- עו"ד אמל עוראבי הוא מתכנן ערים ופעיל חברתי ופוליטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
