בקיץ האחרון התחלתי ללמוד בבית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד. החודשים הראשונים שם היו מהתקופות היפות בחיי, אבל ב-7 באוקטובר החיים שלי התהפכו. כמו רוב הישראלים, הוכיתי תדהמה מהמתקפה האכזרית של חמאס. לצד זאת, מצאתי את עצמי בחזית נוספת: ההגנה על הדימוי של ישראל באוניברסיטאות העילית והמאבק באנטישמיות.
פתאום כל העולם רוצה לדעת מה קורה בהרווארד. איך זה שתפיסות אנטי-ישראליות השתלטו על מסדרונות המוסד היוקרתי. ביחד עם ישראלים ויהודים-אמריקאים רבים, הקדשתי את רוב זמני להגנה על ישראל. אמנם היו לנו הצלחות רבות, אך לפעמים מרגיש לנו שאנחנו בקרב אבוד.
עבור ישראלים רבים, הרווארד נהייתה שם נרדף לשנאת ישראל. בפועל, המציאות היא הרבה יותר מורכבת
האמת היא שעדיין הרוב לא נגדנו. אכן, יש מיעוט קולני ואלים, אך אסור לנו ליפול בנראטיב של "כולם נגדנו". מאז פרוץ המלחמה קיימתי עשרות ראיונות על "המצב בהרווארד", ובכולם רצו לשמוע סיפור שמאשר לנו שבסוף כולם נגדנו ושהביקורת כלפי ישראל היא אף פעם לא עניינית, אלא נטועה באנטישמיות. עבור ישראלים רבים, הרווארד נהייתה שם נרדף לשנאת ישראל. בפועל, המציאות היא הרבה יותר מורכבת.
בתחילת השנה הציעו לי להוביל משלחת של סטודנטים לא-יהודים לישראל מטעם הארגון האמריקאי אייטרק. בשנה רגילה הם מוציאים עשרות משלחות, והמשלחת של בית הספר לממשל ע"ש קנדי היא משלחת הדגל, שבשנה שעברה כללה מעל 200 משתתפים. השנה כל משלחות נדחו או בוטלו, אך אצלנו החליטו דווקא כן לנסוע. רבים ביטלו מחשש ביטחוני או בשל לחץ חברתי, ובסוף החליטו לצאת 15 סטודנטים. המסר המרכזי שלנו להם היה שהנושא הישראלי-הפלסטיני תמיד יפגוש אותם - ואם הם רוצים להיות מנהיגי ציבור בעתיד, הם חייבים להבין את הסכסוך הזה. ביקור ווקא בזמן המלחמה הכי מסוקרת בהיסטוריה יעניק להם פרספקטיבה שאין לרוב האנשים.
בילינו שלושה לילות בירושלים ושלושה לילות בתל אביב. התחלנו עם סיור בעיר העתיקה, והופתעתי לראות את ההתרגשות של הסטודנטים מהכותל. חלקם אפילו דמעו. במהלך הביקור הם נחשפו למציאות הישראלית באופן אינטנסיבי. ביקור ביד ושם, מפגש עם טל בקר שעמד בראש הצוות ההגנה הישראלי בהאג, מפגש עם חברי כנסת, ועוד. למשך שבוע הם נפגשו עם ישראלים ופלסטינים מכל הקשת הפוליטית, ואחרי שביום הם למדו על הסכסוך - בלילה הם בילו בברים של ירושלים ובחופי תל-אביב, השגרירים האולטימטיביים לכל קמפיין BDS. הבהרנו להם מראש שזו החוויה הישראלית: לצד המציאות הקשה, אנחנו לא מתכוונים לוותר על היופי של הארץ הזו.
שיא הביקור היה סיור בעוטף עזה. הגענו בשעת בוקר מוקדמת לכפר עזה, שם פגשנו את בן הקיבוץ, גון סוסנה. הוא התנצל על כך שהוא מדבר איתנו עם משקפי שמש, עקב אבדן אחת מעיניו במבצע "צוק איתן". ברגישות אדירה הוא הוביל אותנו בין הבתים המפויחים של הקיבוץ. סיפר לנו על כל אחד מחבריו שנרצחו או נחטפו. הקרבה לגבול ורעשי המלחמה ברקע, לצד המראות הפסטורליים של הקיבוץ, בשילוב הזוועה הבלתי-נתפסת של מחבלי החמאס, סיפקו למשתתפים הבנה עמוקה על המציאות של תושבי העוטף. לאחר מכן, ביקרנו בקיבוץ ניר עוז. ארנון ליפשיץ, ששני הוריו נחטפו (אמו שוחררה בתחילת המלחמה, אביו, עודד ליפשיץ, עדיין שבוי). הוא דיבר איתנו בישירות על הזוועות הכי קשות מבלי למצמץ, והמפגש הזה השאיר רושם עמוק על המשתתפים. לאחר מכן פגשנו את ראש עיריית שדרות, אלון דוידי, שהצליח להבהיר להם את מציאות החיים הקשה תחת טילים ואת העמדה שמבקשת מלחמה ללא פשרות נגד חמאס.
כשיהודי ארה"ב שולחים את ילדיהם לקולג' הם מלמדים אותם ללכת לחב"ד או להלל כדי למצוא קהילה, מקום לארוחת שבת. בהקשר של ישראל, מציידים אותם בעיקר בדף מסרים. אבל שכחנו לעשות הדבר החשוב ביותר - ללמד אותם איך ליצור בני ברית. יהודי ארה"ב ומדינת ישראל ידעו תמיד איך ליצור חברים בעולם, מתוך הכרח. לצערי, נדמה שקצת ששכחנו את זה. המשלחת הקטנה של הרווארד צריכה להוות שיעור חשוב לכולנו: דווקא ברגע כל כך קשה עבורנו, אסור לחשוב שכולם נגדנו - וחייבים להשקיע ביצירת בעלי ברית.
ברק סלע הוא סטודנט למנהל ציבורי בבית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד, הוא מומחה ליחסי ישראל-ארה"ב ויהדות העולם, לשעבר מנהל מכון "ראות"
