שעות ארוכות של חיפושים בנהר הירדן הסתיימו באסון כבד, כאשר כוחות המשטרה, הכבאות וההצלה איתרו ללא רוח חיים את אימאן חיר בת ה-13 ואת חלא עזאם בת ה-14, בהפרש של כשעתיים זו מזו. בעוד בני המשפחות יושבים באבל הכבד בכפר אבו סנאן שבגליל, הם מנסים לאסוף את השברים ולהבין כיצד יום שהיה אמור להיות בילוי משפחתי הפך תוך דקות לטרגדיה.
הסריקות אחר אימאן וחלא
(צילום: אביהו שפירא, דוברות המשטרה, דוברות כבאות והצלה)
פיראס חיר (23) אחיה הגדול של אימאן, ששירת בעבר בחטיבת גולני בגדוד 51, עדיין מתקשה לעכל את העובדה שאחותו הצעירה - הקטנה שבבית - כבר לא תחזור. בשיחה עם ynet הוא משחזר את הרגעים הראשונים של האסון: "אני הייתי הראשון שקיבל את ההודעה. בן דוד שלי התקשר ואמר לי שקרה משהו. בהתחלה לא האמנתי בכלל. אמרתי לו: 'מה אתה מדבר? זה לא יכול להיות נכון'. הייתי בהלם. לא הצלחתי להבין אם זה באמת קשור אלינו".
לדבריו, יום השבת החל כיום רגיל של בילוי משפחתי. "שלוש הבנות, שהיו גם בנות דודות וגם חברות מאוד קרובות, נסעו יחד עם דודות נוספות לקטיף דובדבנים ברמת הגולן. אחר כך הן רצו לעשות על האש. הן הגיעו לשני מקומות ליד הירדן, אבל שם אמרו להן שלא ניתן להישאר. אז הן המשיכו למקום אחר ליד הנהר". הוא מספר שהן כלל לא הספיקו להתחיל את הבילוי שתכננו. "הן לא ישבו, לא אכלו, לא התחילו שום דבר. הן רק הלכו להסתכל".
גם כעת, הוא סיפר, המשפחה עדיין מנסה להבין מה בדיוק קרה. "לפי מה שאנחנו יודעים, אחת מהבנות החליקה ונפלה למים, ואולי האחרות ניסו לעזור לה. אבל אנחנו לא באמת יודעים. מחכים לתחקיר של המשטרה ושל כוחות ההצלה. אנחנו כמשפחה עדיין לא יודעים בדיוק מה קרה שם". קולו נשבר כשהוא מדבר על אחותו: "קשה לאבד בן אדם, במיוחד מישהי כל כך קרובה. היא הייתה האור של הבית. ילדה חכמה, טובת לב, אהובה על כולם. יש בינינו 10 שנים הפרש, אבל היינו מאוד קרובים. היה בינינו קשר חם והדוק. היא הייתה אחות לתפארת".
"הן כל הזמן בילו יחד". החיפושים אחר הנערות
(צילום: אביהו שפירא)
(צילום: אביהו שפירא)
(צילום: דוברות כבאות והצלה)
פיראס, שחווה אובדן גם במהלך שירותו הצבאי, אמר שהפעם הכאב שונה מכל דבר שהכיר. "איבדתי חברים אחרי 7 באוקטובר, אבל אף פעם לא חשבתי שאאבד אחות. זה לא פשוט בכלל. זה כואב, אין לי מילים".
בבית משפחת עזאם הכאב לא פחות עמוק. מאהר אבו עאסי, דודה של חלא בת ה-14, מספר שגם יומיים אחרי האסון בני המשפחה עדיין מתקשים לעכל את המציאות."זו מכה שאי אפשר להסביר", אמר בשיחה עם ynet. "הראש מסרב להבין. אפילו התת-מודע לא מוכן לקבל דבר כזה. אתה לא חושב שדברים כאלה יכולים לקרות. אנחנו שבורים. המשפחה שבורה".
כשמבקשים ממנו לספר על חלא, הוא מתקשה לעצור את הדמעות. "היא הייתה ילדה מדהימה. היא עזרה לכולם, תמיד הכניסה שמחה. בכל מקום שהייתה היא הייתה עושה אווירה. תמיד מוקפת בחברות, תמיד עם חיוך. היא למדה בבית ספר דתי בירכא, וזה היה חשוב לה מאוד. היא בחרה בדרך הזאת מתוך אהבה ואמונה"
לדבריו, שלוש הבנות היו כמעט בלתי נפרדות. "הן היו כל הזמן יחד. בכל פעילות, בכל יציאה, כל היום. הן היו חברות קרובות מאוד. הן יצאו ליום מלא בתוכניות: קטיף דובדבנים, בילוי, יום של כיף, ולצערנו הן לא הספיקו לסיים את היום הזה". בני המשפחה עדיין מנסים להבין כיצד הכול קרה. "אנחנו לא רוצים לקבוע דברים שאנחנו לא יודעים בוודאות. אבל ממה שאנחנו מבינים, אולי אחת נפלה והשנייה ניסתה לעזור, ואז גם השלישית נסחפה. אנחנו עדיין לא יודעים".
לצד הכאב העצום, מאהר מספר גם על גל התמיכה סביב המשפחה: "הגיעו אנשים מכל מקום מהיישוב, מהמועצה, מורים, יועצות, חברים, כולם. כולם עומדים לצדנו ומנסים לעזור". אבל שום תמיכה, הוא מודה, לא באמת יכולה למלא את החלל שנפער. "שתי ילדות יצאו בבוקר ליום של שמחה, עם חברות ומשפחה, עם תוכניות וצחוקים. אף אחד לא חשב שככה זה ייגמר. אף אחד".
