הגיע העת לומר בכל קול, מעל כל במה - אסור, אסור, אסור לעצום את העיניים מול האסון ההומניטרי בעזה. המלחמה האכזרית ביותר שידע המזרח התיכון בכל תולדות הסכסוך מאיימת להטביע את כולנו בשאול המוות, מי הבא בתור?
כמה ימים לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר כתב דוד גרוסמן - מה נהיה כשנקום מהאפר? ואני שואלת, מה יהיה על ילדינו ונכדינו, אלו שלא יאבדו את חייהם במלחמה הארורה? מה על נפשם? על צלקות ליבם?
כאישה פלסטינית אזרחית ישראלית הבעתי מעל כל במה, בכל שפה, את הזעזוע מהטבח האכזרי שביצע החמאס. קראתי מיד, ואני קוראת מאז, יום-יום, לשחרור מיידי של החטופים והחטופות
האחריות של כולנו היא לפעול, לצאת יחד, יהודים וערבים, ולזעוק בכל קולנו - די למלחמה! עצרו את שפיכות הדמים!
כאישה פלסטינית אזרחית ישראלית הבעתי מעל כל במה, בכל שפה, את הזעזוע מהטבח האכזרי שביצע החמאס. קראתי מיד, ואני קוראת מאז, יום-יום, לשחרור מיידי של החטופים והחטופות. כאבן של המשפחות מפלח את הלב. אני רואה את עינב, את סילביה, את ההורים, בני המשפחות וליבי נקרע מכאב. קראתי, ואני קוראת יום-יום, לעצירת שפיכות הדמים והפגיעה בחפים מפשע בעזה.
שיח האשמה, הקורבנות, לא מאפשר לנו לראות את הכאב של האחר. אנו לכודים בכאבנו, זה מובן, זה אנושי, אך זה מה שמנציח את מעגל האלימות והנקמה. אני מחויבת ופועלת בכל יכולותיי לעשות הכול כדי להציל אפילו נפש אחת, שהרי גם באיסלאם וגם ביהדות כתוב במפורש - כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא.
שנאה וזעם
אך מה בכוחי לעשות מול עוצמת השנאה והזעם? הנפשות אינן ניצלות, הגופות ממשיכות להיערם - תינוקות, ילדים וילדות, הורים, קשישים - אזרחי עזה, שקורבנם לשווא. מה נהיה כשנקום מהאפר? כבר קהה ליבנו אל מול מראות הזוועה. המלחמה הנוראית לא תסתיים בהכרעה. ההבטחה לניצחון מוחלט היא אשליה שנועדה לזרוע שקר למטרות פוליטיות. אין ניצחון מוחלט, וגם אם היה - האם זה מה שאנו רוצים? עוד ועוד גופות חרוכות, כמו תשעת האחים שפצצה חירבה את ביתם וחייהם?
דרך החרב והקנה, לא תביא לעולם לביטחון ולשלווה. דור אחר דור אנו שבויים ולכודים במעגל הנקמה האין סופי. מנהיגות אכזרית, נפשעת, שאיננה רואה את אחריותה כלפי בני עמה, כלפי הדורות הבאים, מטפטפת עוד ועוד שנאה, מצדיקה כל הקצנה ורוע.
הציבור הישראלי ברובו לא נחשף למצב היומיומי ברצועה. לרעב, למוות, לריח הנורא. תשאלו את ילדיכם החיילים על כך. מי ששוגה בהזיות וחלומות, חייב לדעת שהילד הגווע ברעב לא יוכל לכפות על מחבלי החמאס הארורים לשחרר את החטופים. בכיו של אותו ילד, אותה ילדה, כבר ללא קול. האם זו הדרך למנוע את השבעה באוקטובר הבא? כיצד, אני מתייפחת, בני העם היהודי, שחוו את הסבל הטראגי באנושות כולה, מסוגלים לעמוד מנגד? מנין האדישות? מנין השמחה על תמונות המוות? זו לא החברה היהודית שאני מכירה. חברה שבה יש ערבות הדדית, חסד וצדקה. איך? איך?
האני גדירזה חודשים מנסה הקהילה הבינלאומית לקדם פתרון שיעצור את המלחמה. ישיב לביתם את החטופים, החיים והמתים. ההצעה תביא לשינוי מן היסוד במצב בעזה - פירוק החמאס מנשק, העברת השלטון למועצה מוסכמת שתתחיל בשיקום ההריסות ובסיוע לניצולים. תושבי העוטף יוכלו לחזור לביתם, ללא ההפצצות וללא איומים. כל מנהיג ישראלי ראוי היה דוחף למימוש ההצעה.
התקווה היחידה היא אנחנו - הציבור, המבקש להציל חיים, להציל את הנפשות שלנו מפצעי הלב שלא יגלידו. חייבים לצאת לרחובות, מיליון איש, יהודים וערבים, למצוא את כוחות הנפש ולזעוק יחד: עצרו את המלחמה! חתמו על עסקה! השיבו את החטופים! הצילו את תושבי עזה!
הכותבת היא פעילה למען חיים משותפים ושלום
