השר עמיחי אליהו התראיין הבוקר (ראשון) באחת מתוכניות הרדיו, כשבשלב מסוים, כביקורת על אליהו, אמר המראיין "אוסלו שמוסלו". האוסלו הזה, האירוע הזניח שקצר אלפי קורבנות ישראלים עבור "השלום", הוא עבור חלק מהאנשים "שמוסלו". והזלזול הזה אולי מספר את הכל: כי לא פעם תהיה הלימה בין מי שראו בקורבנות אוסלו מחיר בלתי נפרד מהתהליך לשלום, לבין מי שחושבים שאפשר לשלם כל מחיר, כולל הפסקת המלחמה והוויתור על כניסה לרפיח, עבור חטופים. בפועל, הם מזלזלים גם בחטופים שיישארו מאחור וגם באלו שיבואו בעתיד – אבל עליהם הם לא יגידו "חטופים שמחטופים".
טראומת 7 באוקטובר כל כך חזקה וטרייה, שבצדק אנו מקדישים לה את משאבי הזיכרון והרגש. מי זוכר היום את אוסלו? מי זוכר את משפחת פוגל? את שלהבת פס? את מעלות? את אורי אנסבכר? כבר עשורים שבמדינת ישראל מתנהל 7 באוקטובר שקט – ילדים נרצחים, נשים נאנסות ונרצחות, משפחות נמחקות. אבל כל אירועי הטבח והרצח שהיו עד השבת הארורה של אוקטובר 2023 עברו נרמול מסוים: באוסלו זה היה עבור השלום, כשנרצחו מתיישבים ביהודה ושומרון זה מפני ש"הם הביאו את זה על עצמם", וכשנרצחו צעירים בתל-אביב היו אלו מחבלים "בודדים".
היו לאורך השנים מי שהתריעו ואמרו שכל הוויתורים וכל אמונות השווא בשלום יובילו אותנו לאבדון ועוד נרצחים. וכמו שמי שמזלזלים בקורבנות אוסלו חותרים לוויתורים עכשיו, מי שהתריעו אז מתנגדים לוויתורים עכשיו
היו לאורך השנים מי שהתריעו ואמרו שכל הוויתורים וכל אמונות השווא בשלום יובילו אותנו לאבדון ועוד נרצחים. וכמו שמי שמזלזלים בקורבנות אוסלו חותרים לוויתורים עכשיו, מי שהתריעו אז מתנגדים לוויתורים עכשיו. לא משום שלא אכפת להם מהחטופים, כפי שיש מי שמנסים לצייר זאת. דווקא מי שמתנגדים לעסקה מופקרת ומתעקשים על לחץ צבאי הם מי שחושבים על טובת החטופים – הנוכחים והעתידיים.
הרי העסקה הנוכחית, זו שכל כך קשה להגיע אליה וחמאס דורש עבורה את הפסקת המלחמה, עלולה להשיב הביתה רק כשליש מהחטופים. אם ישראל תוותר על כל תנאי בעסקה הנוכחית, מה היא תוכל לתת עבור החטופים הבאים? מה ניתן עבור גופות? או שמא מי שמוכן לקבל את העסקה הנוכחית מוכן לומר בריש גלי שהוא מוותר על גופות החטופים, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות? זו לא חוכמה לצעוק "עכשיו" בכבישים. נראה אותם צועקים את האמת שמאחורי הסיסמה שלהם: "ויתרנו עליכם".
מי שלא מוכנים לתנאים של חמאס אומרים בדיוק ההפך: אנחנו נילחם עבור כולם, החיים והמתים, שישובו הביתה. נשלח את האחים, הבנים והילדים שלנו לקרב בשביל להביא את כל החטופים הביתה. לא נפריד ביניהם יותר, ונדאג גם לכך שאיום החטופים יוסר משולחן הטקטיקות של ארגוני הטרור. לשום ארגון טרור לא יהיה עוד אינטרס לחטוף ישראלים אם הוא יראה את רפיח הופכת לתל עפר במאמץ הישראלי להשיב הביתה את האנשים שלנו; את העזתים מכתתים רגליהם לאוהלים הקרובים לבתיהם כדי שעמרי, קית' והירש יחבקו את המשפחות שלהם.
בעשורים האחרונים ישראל לא ניסתה את טקטיקת הניצחון והביטחון. ניסינו רק את טקטיקת הוויתורים והביטחון, שנחלה כישלון חרוץ. באוסלו, בהתנתקות, בעסקת שליט – כל ויתור הוביל לעוד נרצח, לעוד טבח, כחלק מ-7 באוקטובר שקט. על פניו אנחנו נמצאים בצומת היסטורי, אבל למעשה ההחלטה מאוד קלה: אם ללכת בדרך הוויתורים, שבשום שלב לא הוכחה כנכונה, או ללכת בדרך השנייה – זו שבסופה, בעזרת השם, יחזרו כל החטופים הביתה.
