ינאי אליהו (23) מאלקוש הגיע לבלות במסיבת נובה עם חברים. באותו זמן, אחיו, אביב אליהו, עבד כמנהל הביטחון של האירוע וקרוב משפחתו שלומי זיו עבד במקום כסדרן. כשהחלה פשיטת המחבלים על המתחם, ינאי מצא את עצמו נמלט מהמקום ונאבק לשרוד יחד עם חבריו. הוא ניצל, אך אחיו אביב וחבר נוסף ג'ק נרצחו ושלומי נעדר עד היום.
"הייתי עם חבר שלי יצחק במסיבה", משחזר ינאי. "בשעה 6:30 התחיל ירי הטילים מעזה, ראיתי רקטה ולא הייתה אזעקה. כעבור 10 שניות אביב, אחי, רץ לבמה וקרא במיקרופון המרכזי לפזר את המסיבה ושכל המאבטחים יפתחו את יציאות החירום, להשתטח על הרצפה ולשים ידיים על הראש. המון אנשים נכנסו להתקף חרדה וגם אחת הבנות שהייתה איתנו. הייתי קרוב לאזור האמבולנסים והחפ"קים ואביב אמר לי, 'קח אותה לשם כדי שיתנו לה טיפול'. בחפ"ק אבטחה פגשתי את שלומי זיו, בעלה של בת דודה שלי, שעבד כסדרן. שלומי וחבר שלי ניסו להרגיע את הבנות. בינתיים ניסיתי להרגיע את ג'ק (מרלו, חבר שנרצח באותו יום - ג"מ), שהיה קצת נסער כי לא היה רגיל לכל זה. הוא עולה חדש מלונדון.
"כעבור מספר דקות פגשנו שוב את אביב, שהיה מאוד רהוט בקשר ושידר בלי פאניקה בכלל. אפילו צחקנו קצת, ובלי להגיד שלום הוא הלך לאזור החנייה כדי להכווין תנועה. אבל אז אנשים חזרו לאזור שלנו עם פציעות ירי קשות. סיפרו לי אנשים שהיו עם אביב והצוות שלו שהם הבינו שזה פיגוע ירי והם מתחילים לפתוח באש לעבר המחבלים ולהגן בגופם על הקהל. בו זמנית הם מחליטים לשים חסימה באמצעות ניידת משטרה ולהמתין לכל תרחיש. בזמן הזה אביב שולח לי הודעה, 'ינאי, לא לצאת לכיוון הכביש, יש פיגוע ירי. תישארו ליד הקרוון ותנמיכו צללית.
המתחם שחובש את הנפש של ניצולי הטבח במסיבה ברעים
(צילום שמוליק דודפור, עריכה: אורי סתו )
"אנשים שהיו איתו סיפרו שזמן קצר אחר כך הניידת חטפה טיל RPG וג'יפ של מחבלים נכנס עם מקלע וריסס את כולם על הכביש. הצוותים התפצלו ומשם אבד הקשר עם אביב והצוות שלו. לנו היה מובן מאליו שנחכה לו כדי לחזור הביתה, אז נשארנו. מה גם שבתוך כל הפאניקה, היציאות מהמסיבה היו כל כך עמוסות שאמרנו שעדיף לחכות בשטח פתוח מאשר לעמוד בפקק. בדיעבד נוצרו פקקים כי אנשים פשוט נרצחו ברכב על הכביש הזה והרכבים נעצרו.
"כעבור מספר שניות הגיע לאזור אמבולנס עם בחורה ירויה בכתף. בזמן הזה עוד ועוד פצועים מירי מגיעים אלינו, נשאר מאבטח וצוות מד"א לטפל בפצועים. כל המאבטחים התבקשו לקבץ את האנשים ולהגיע צמוד לחפ"ק המשטרה, ששם היו שוטרים חמושים. המאבטחים עשו מה שיכלו כדי שהאירוע יסתיים עם כמה שפחות נפגעים.
"כמה דקות חלפו והתחיל ירי מסיבי מצד מחבלים על השוטרים, כשהשוטרים שואלים בצרחות 'אתם צוותים שלנו או לא שלנו?' ומתחיל להתנהל קרב ביניהם. ברחנו לאיזור הלינה של האבטחה, כמה עשרות מטרים משם. ביקשתי משלומי וג'ק שישמרו על החברים שלי ואני לקחתי קשר מהחפ"ק אבטחה כדי לקבל דיווחים. התחלתי לפנות פצועים לחפ"ק האבטחה ולטפל בהם. פתאום מגיע קבוצה של בין 50-40 בליינים שרצים לעבר חפ"ק האבטחה בפאניקה כאשר מחבלים רודפים אחריהם. לא הייתה לנו ברירה אלא לברוח, והחברים שלי רצו איתי.
"שלומי פתח את שער החירום לגמרי כדי שיהיה מעבר חלק ומשם אבד הקשר איתו ועם ג'ק. חיפשתי אותם עד שראיתי מולי מחבל לבוש מדי צה"ל, בערך 20 מטר ממני. הוא פתח באש כבדה לעברי ואני נמלטתי על חיי, הוא פספס. תפסתי את חברים שלי ורצנו. שתי הבנות שהיו איתנו נפלו על הקרקע, אני וחבר שלי חזרנו לעזור להן ולהרים אותן, כשתוך כדי הכדורים ממש שורקים לנו ליד האוזן ופוגעים באדמה.
"רצנו בשדה חמש דקות. הבטתי לצדדים וראיתי המון אנשים נופלים. היה שם רכב מסחרי, עד היום אני לא יודע את שם הנהג. הוא העמיס 15-10 איש, ואני שומע בקשר דיווחים שיורים על מכוניות ואומר לכולם להוריד את הראש. התקשרתי לג'ק, אביב ושלומי ולא הייתה תשובה. אז נפל לי האסימון ומיד התעלפתי.
"הרכב רצה להקפיץ אותנו לבסיס מחנה רעים. אבל בפנייה למחנה חיכו מחבלים וירו עלינו. אז לקחנו צפונה לכיוון בארי וגם שם ירו עלינו. לאחר מכן נסענו בשטח כחצי שעה לכיוון תחנת משטרת נתיבות, וסמוך לתחנה גם ירו עלינו. הגיעו בסוף כוחות משטרה וטיפלו במצב ובעצם שמרו עלינו. בסוף מישהי באה אמרה שיש אוטובוס עם ניצולים של בארי, ועלינו עליו. באזור כביש 6 התחיל עלינו שוב ירי. בסוף הגענו למחסום ואז לתחנת דלק ואבא של איציק בא לקחת אותנו הביתה. כשראיתי אותו התחלתי לבכות בגלל כל מה שעברנו.
לדבריו: "אביב היה מנהל אירועים תחת כיפת השמיים. נשוי ללירון ואבא לעדי בן 7.5 ונבו בן שנה ותשעה חודשים. הוא היה בן אדם שוחר שלום, אהב את הארץ ואת כל הבריות. בין אם זה ערבים או יהודים, ללא הבדל דת וגזע ומין. אהבו אותו וכיבדו אותו והוא כיבד את כולם. אנחנו אוהדי בית"ר. יש לי כבוד אליו כמו לאבא, הוא המורה דרך שלי בחיים, היינו מאד מחוברים. כל דבר קטן שהייתי צריך, הוא תמיד עזר. מרגיש שפשוט נשארתי לבד".
