עוד לפני תחילת המתקפה האיראנית, רבים מתושבי היישובים הבדואים הלא-מוכרים החליטו לעזוב בשבת בערב למקום בטוח יותר, שכן ידעו שאין דבר בבתיהם שיסייע בהגנתם מפני נחילי הכטב"מים וטילי השיוט. צה"ל ובעלות הברית של ישראל הצליחו לסכל את חלק הארי מתקיפת הרפובליקה האיסלאמית, אך בנוסף לנזק שנגרם לבסיס נבטים, נפצעה באורח קשה מאוד אמינה אלחסוני בת ה-7 מהיישוב אלפרועה, שנפגעה בראשה מרסיס של מיירט.
5 צפייה בגלריה
שברי הטיל שיורט סמוך לערד, והביא לפציעת הילדה בת ה-7
(צילום: Christophe Van der Perre)
כך, יותר מ-100 אלף תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים, וכן רבים מתושבי היישובים המוכרים, בייחוד יישובי המועצות האזוריות הבדואיות אל קסום ונווה מדבר, מאוימים מירי טילים ואינם זוכים לנגישות לאמצעי מיגון בסיסיים. במהלך אירועי 7 באוקטובר שבעה תושבים בדואים נהרגו מירי טילים עקב היעדר המיגון, והדבר הבהיר שלא ניתן עוד להתכחש ולדחות את הצורך האקוטי במיגונם של הכפרים.
מאז תחילת המלחמה התחיל פיקוד העורף - באיחור רב - בפעולות ראשונות של פריסת מיגון בתחנות ההסעה ביישובים הבלתי-מוכרים. לפני המלחמה, המיגוניות התקניות הבודדות שהוצבו במרחב זה היו במוסדות חינוך, שמשמשים גם כמרכזי השירותים לקהילה. עם זאת, מדובר במקומות מרוחקים מאזורי המגורים, ובכמות מיגוניות מגוחכת ביחס למספר התושבים. למעשה, כמות המיגוניות שהוצבו בקרבת מקומות מגורים הן מזעריות, וכיום רבים מסתתרים במעברי מים ומתחת לגשרים.
אביה של בת ה-7, והנזק שנגרם לביתם
(צילום: הרצל יוסף, פרחאן גבוע)
לילה פריג'את (39), אם ל-6 ילדים מכפר באר אלאמשאש שעל כביש 25, סיפרה ל-ynet כי "עבר עלינו לילה מאוד קשה. ידענו שאולי ישגרו טילים, אבל גם ידענו שזה לא בטוח. ישנו כרגיל, בשעה 02:30 אפילו לא שמעתי את האזעקות, אבל תושבים בכפרים ליד שמעו והם התעוררו, צועקים ובוכים. ככה ידענו שיש ירי טילים". לילה תיארה: "הזהירו אותי לצאת מהבית כי נופלים הרבה טילים, אז יצאתי עם הילדים וראיתי כמה אור היה בשמיים. הילדה שלי הקטנה, בת השנתיים, לא ישנה בכלל. עד עכשיו היא בוכה. הלכנו ברגל בחושך שלושה קילומטרים עד לגשר בכביש ראשי, כדי להיות בטוחים מתחתיו. זה לא מצב הגיוני. אנחנו צריכים להרגיש בטוחים. הילדים שואלים אותי, 'אימא, הטילים היום חוזרים?', ואני לא יודעת מה לענות להם".
בקרב תושבי האזור יש שמצאו מסתור גם במתקני צה"ל נטושים. סולטאן אל אפרסה, תושב ביר הדאג', סיפר כי "בלילה כשהחלו האזעקות בתי הספר לא היו פתוחים. לא היו לנו שום אמצעי מיגון. הילדים צרחו והאזעקות ברקע, אז לקחתי את הרכב שלי ונסענו לשטח. נזכרתי שיש מתקן אימונים צבאי שלא מתאמנים בו, והוא עשוי מבטון. כולם מכירים את המקום הזה. זה עדיף על הצריף שלנו. אחי וחברים נוספים מהפזורה באו איתי, והתחבאנו יחד. החיילים ראו אותנו והבינו שאין לנו מקום להתגונן, פשוט לא ידענו מה לעשות ולא מצאנו מיגון אחר. מי יפתח לנו את בית ספר ב-02:30? מאז 7 באוקטובר לא חשבו להביא לנו מיגוניות. תודה לחיילים שהיו שם, ריחמו על הילדים ופשוט הלכו. יכלו גם לירות בנו".
מוחמד אלהואשלה (53), אב ל-8 ילדים מקסר א-סיר, הסתתר עם משפחתו בתוך תעלה בכביש. "ברחנו כולנו בלילה", שחזר. "גם ב-7 באוקטובר נפלו טילים ליד הבית שלנו וגג הבית נסדק. ביקשתי מהרשות לפיתוח הבדואים להביא מיגוניות, הם לא הביאו. בלילה ישנתי, לא ידעתי שאמורים להיות טילים, אך פתאום אשתי התחילה לצעוק ולבכות שעוד פעם יורים עלינו. הילדים התחילו לבכות גם אז הברחתי אותם לתעלה. שאלתי חבר שעובד בגוף ביטחוני מה לעשות, והוא הציע לי לבוא לדימונה, שם יש מקלטים. אמרתי לו, 'יש לי 8 ילדים! איך אביא אותם לדימונה?'. הבטיחו שיציבו לנו מיגוניות, אבל בינתיים אנחנו כמו ברווזים במטווח. אני חושב אולי לחפור איזה בור באדמה, כדי שלפחות הילדים לא ייפגעו".
בהתייחסות למצוקת המיגון, ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" מסר כי "על ישראל למגן מיידית את הכפרים הבדואים בנגב. המצב הנוכחי שבו אין אזעקות, קליטה סלולרית או מיגון בסיסי, מפקיר את חייהם של אזרחי המדינה. הפגיעה הקשה בילדה הקטנה היא תזכורת להפקרה של ישראל את אזרחיה הבדואים. על המדינה לתקן מיידית את המצב ולהגן אפקטיבית על הכפרים". מהארגון נמסר בנוסף כי "לאור ההחלטה של המועצה הארצית לתכנון ובנייה להרחיב תוכנית המאפשרת מסלול מהיר להקמת ממ"דים בכל רחבי הארץ – ראוי שגם ביחס לבדואים בכפרים הלא-מוכרים תתגלה גמישות והבנה כי הצלת חיים קודמת לכל דבר אחר".
לפי סקר שנערך עבור "נגביה- מרכז הידע והמחקר של האוכלוסיה הבדואית בנגב", ל-67.6% מהאוכלוסייה אין נגישות למרחב מוגן; 92% מתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים דיווחו שאין ביכולתם להגיע למרחב מוגן במהלך ירי טילים; 80% מתושבי הכפרים הבלתי מוכרים דיווחו כי הם חוששים במידה רבה מאוד מפגיעה ישירה של טיל במקום מגוריהם; זאת לעומת 62% מתושבי העיירות המתוכננות.
אלה גיל, מנהלת שותפה של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי-אופוק, ציינה כי "כיום, ניתן למגן באופן מלא וחוקי בעיקר מוסדות חינוך, שרובם מרוחקים ממקומות המגורים של תושבי הכפרים הלא-מוכרים. על המדינה לדאוג למיגון מלא של כל מוסדות החינוך והציבור ביישובים המוכרים והבלתי-מוכרים. באשר לסוגיית המיגון בקרבת מגורים - על מוסדות התכנון לייצר באופן מיידי את הרגולציה שתאפשר לאוכלוסייה המתגוררת בכפרים הבלתי-מוכרים וביישובים המוכרים להתמגן, לרבות הצבת מיגוניות וכל המענים הנוספים הנדרשים בחירום, כולל התקנת מערכת התרעה (אזעקות), ועוד".
מהמועצה לכפרים הלא-מוכרים בנגב נמסר בתגובה: "הזנחה היא הזנחה פושעת כאשר היא גורמת לפציעה ולמוות של אזרחים. כשליש מהרוגי הרקטות מאז תחילת המלחמה הם מכפרי הבדואים, שתושביהם מהווים כ-1.5% מאזרחי ישראל. לאור זאת שהשיגורים לכיוון הכפרים במלחמה היוו כאחוז מכלל השיגורים, סיכוייהם של תושבי הכפרים למות מרקטות גבוהים פי 2,200 מהממוצע. זו הפקרה מוחלטת, הנובעת מרצון המדינה לגזול את אדמות הכפרים, אף שהתנועה הציונית עצמה הכירה כבר ב-1920 בבעלות הבדואים על 2.7 מיליון דונם ואף רכשה מהם שטחים רבים לצורך הקמת קיבוצים. החברה הבדואית מהווה כ-40% מתושבי הנגב, אך יושבת על 4% בלבד מהאדמות. המדינה יכולה להרשות לעצמה להכיר בכפרים ובכך להציל חיים בכל המובנים".
פורסם לראשונה: 22:48, 14.04.24
