מתקפת הפתע לפני שנתיים הייתה למפץ הגדול. אם נשווה זאת, ככה בדרמטיות ציורית, לתיאורית היווצרות היקום, נמצא קווי דמיון מסוימים. ההבדל הוא בין מעשה ידי אדם לבין מקרה טבעי או אלוהי, תלוי את מי שואלים: הפלישה לישובים בקו הגבול לפני שנתיים זרעה הרס בכל פינה, רציחות אכזריות וחטיפות. חבל ארץ שלם נכבש בידי מחבלים וחלקו הגדול נחרב וחולל. השורדים נטשו וחזרו בלב כבד וכועס. כעת, עם השלמה חלקית של העסקה, השקט חוזר ואיתו הצמיחה וההתחדשות.
שובם של החטופים הוא סגירת מעגל - המעגל החשוב ביותר בקדושת החיים. מכאן והלאה, אפשר באמת להתחיל מחדש, ולא כסיסמה. הנפש הסוערת, הפצועה והכואבת מתיישבת על מצע רך, וכעת מתחילה לעבד את מה שהיה. במקביל יוצאים לדרך חדשה, לא פשוטה כלל, אבל במגמת תנופה קדימה. צעד אחר צעד. זה עניין של שנים רבות ומפרכות, גם מרגשות, אבל בסופם נחזור לנקודה שהיינו בה - ואף מעבר. ישובי העוטף יעמדו שוב על הרגלים, וזה יקרה מהר עוד יותר כאשר החטופים החללים ישובו לקבורה מכובדת.
ישובי עוטף עזה, שעד 7 באוקטובר היו "רגילים" למציאות ביטחונית שברירית, ידרשו להתרגל למציאות חדשה. עזה כבר לא אותה עזה, חמאס כבר לא אותו חמאס. אבל חמאס קיים ולא הוכרע סופית, כפי שהבטיחו לנו במלוא השקר. אסור לנו, כך אני סבור, להסתכל על עזה בעיניים מחבקות ומכילות, אלא רק במבט חשדני ודרוך. אין לי ציפייה מהעזתים, שבאופן שיטתי מביאים חורבן על חייהם עשור אחרי עשור. גם בהסכם שנחתם איני תולה תקווה. ההסכם מזכיר לי את הבדיחה, מדוע האדם קבע לעצמו חוקים? נכון, כדי להפר אותם. ההסכם נחתם, כך זה מרגיש, בידיעה שיופר. והנה זה קורה מוקדם מהצפוי
אבל יש לי צפייה מעצמי, ציפייה מאיתנו כחברה, לתת גב אחד לשני ולסמוך רק על עצמנו. ביישובי העוטף וערי הדרום המושג קהילתיות, שהיה מושרש עמוק מאז ומתמיד בכל הרגעים, ימשיך לשמש אותנו כמצפן. טראמפ הוא נהדר, ובלעדיו כלום לא היה קורה, אבל טראמפ הוא של אמריקה, ואנחנו של ישראל. היום אנחנו בטופ סדר העדיפויות שלו - בעוד חודש נתייצב בתחתית סדר העדיפויות, וזה בסדר גמור. בכל מקום נצטרך להיות מלוכדים ומאוחדים, כך או כך.
ללא מרחב חיץ גדול והגנה מלאה ישובי העוטף ישארו נטושים. עזה חייבת להיות אזור מרוחק מאוד, אי שם מעבר לשדות והגבעות, ללא השפעה על חיי היומיום ביישובי העוטף
בתקופה הקרובה יהיה עיסוק מוגבר בשאלת הפרימטר, מרחב החיץ שבין הגבול לבין האזור המיושב הראשון בעזה. זו סוגייה קריטית בעלת השפעה ישירה על תנופת ההתיישבות המחודשת בעוטף, על השיקום, על תחושת הביטחון. זהו נושא שמעסיק רבות את התושבים בעוטף כבר עכשיו. ללא מרחב חיץ גדול והגנה מלאה ישובי העוטף ישארו נטושים. עזה חייבת להיות אזור מרוחק מאוד, אי שם מעבר לשדות והגבעות, ללא השפעה על חיי היומיום ביישובי העוטף. גם ירי רקטות, אם יהיה, או כל ניסיון אחר לשבש את החיים, אסור להכיל בחולשה. "ומה יהיה בצבע אדום הבא?" שואלים את עצמם התושבים, "מה אז תעשה מדינת ישראל?" אף אחד לא יכול להבטיח שהצופרים לא יפעלו מחדש, אבל כן אפשר להבטיח שהפרה שכזו תיענה בעוצמה אדירה ובלתי מתפשרת. אסור להכיל, אסור לשכוח, אבל גם חובתנו לזכור שלמרות הרצוי יש גם מצוי - ורצועת עזה לא הולכת לשום מקום, כל עוד מחנכים שם לטרור ומטפחים את מסריו.
עידן חדש מתחיל בנגב המערבי השוכן לאורכה של רצועת עזה החרבה. הזמן שיחלוף, השיגרה המבורכת והרצון לחיים טובים לעיתים עלולים להיות לנו לרועץ. אך בסופו של יום נכון לדעת לשלב בין הדברים ולא לסטות מהערכים. גם לקדש את החיים, לחנך, לאהוב וליהנות, אבל גם לפקוח עין בכל העת ותמיד לזכור שדבר אינו מובן מאליו והחיים שבריריים. המפץ הגדול שעבר עלינו כמדינה מתחיל בניצנים ראשונים של תקווה. תקווה שהיא רק בידיים שלנו.
