השבוע פרסמה התעשייה האווירית נתונים מרשימים ביותר על הרבעון השני של החברה. כמובן שזה לא הפתיע אותי: החברה נמצאת בנסיקה ובתנופת פיתוח במגוון תחומים וקווי הייצור עמוסים לאין שיעור. מכירות של 2.2 מיליארד דולר, רווח נקי שזינק ב-40% ל-449 מיליון דולר בחציון, וצבר הזמנות של 35 מיליארד דולר. מי שמייצר את המספרים האלה הם 16 אלף עובדות ועובדים שעובדים סביב השעון כדי שלאזרחי ישראל תהיה הגנה מעל הבית - ולטייסים ולחיילים שלנו יהיו האמצעים והטילים המתקדמים ביותר מול האויב. אנחנו פועלים בהגנה ובהתקפה - והתוצאות בשדה הקרב הן חלון הראווה הטוב ביותר שיש למוצרים שלנו.
ובכל זאת, על אף רבעון פנטסטי בכל קנה מידה, התזרים השוטף של החברה שלילי. אתם שואלים את עצמכם איך יכול להיות? התשובה קלה מאוד: 800 מיליון דולר שהמדינה, שהיא גם הבעלים של התעשייה האווירית אך גם הלקוח שלה, לא שילמה על מוצרים שסיפקנו לצה״ל. משרד האוצר מנהל מאבקי כוחות מול משרד הבטחון, והתוצאה - אין תשלומים. ויחד עם זאת - יש לנו מחויבות לבטחון המדינה.
יכולות טכנולוגיות חדשות של התעשייה האווירית
יכולות טכנולוגיות חדשות של התעשייה האווירית
יכולות טכנולוגיות של התעשייה האווירית
(צילום: IAI)
בעולם העסקי האמיתי, יש חוק ברזל אחד ששום חברה אינה יכולה לכופף - תזרים מזומנים הוא החמצן של הארגון. מה שקורה בפועל הוא שילוב קטלני ששום חברה עסקית בעולם לא הייתה מצליחה לשרוד. קחו מציאות שבה הלקוח המרכזי מקפיא תשלומים, וחבר אליו את הבנקאי – במקרה הזה משרד האוצר. כששני גופים אלו מנהלים מאבקי כוחות ו"עושים שרירים" על גבה של חברה עסקית, התוצאה הבלתי נמנעת בשוק הפרטי היא קריסה מהירה ופגיעה בביטחון המדינה. כאן, מדובר בחברה בריאה ומשגשגת שנדחקת לפינה בדיוק באותה הדרך.
העתיד הכלכלי של החברה הוא כלי קריטי ביכולת שלנו להצליח ולספק את הציוד בשדה הקרב. אנחנו צריכים לרכוש חומרי גלם, לשלם משכורות ולממן עלויות מחקר ופיתוח. ודווקא בעת הזו, משרד הביטחון דוחה תשלומים, והחברה שאמורה להיות עוגן הביטחון של ישראל מממנת בפועל את המדינה. מצב הפוך - ולא בריא. זה נשמע בלתי ייאמן, זה נשמע כמו טעות כלכלית, אבל זה המצב.
התעשייה האווירית הפכה לבנק של משרד הביטחון. רק שבניגוד לבנק אמיתי, היא לא גובה ריבית ולא יכולה להפסיק את האשראי. זו סיטואציה מרתיחה שבעתיים, כשיש תחושה שמדינת ישראל, במקום להקל על התעשייה האווירית ולאפשר לנו לצמוח ולגדול, רק מקשה - מקשה בנושא מוסר התשלומים הירוד, מקשה בכל מה שקשור ליכולת שלנו לתגמל את העובדים, בגלל הגבלות מיותרות ולא רלוונטיות ל-2026 של הממונה על השכר, ומי שעלולים לשלם את המחיר הם העובדים.
התעשייה האווירית נמצאת היום בתחרות חסרת תקדים על כוח האדם המוביל בישראל. חברות ענק כמו אנבידיה ואחרות מאתגרות אותנו מאוד. אנחנו צריכים להיות מספיק חזקים, כדי לגייס אלינו את מפתחי החץ והלווינים הבאים. בשביל זה צריך איתנות כלכלית - ויכולת לשלם את מה שמגיע למי שאחראים על הביטחון שלנו. כשהמדינה לא משלמת בזמן, היא פוגעת ביכולת של החברה להתחרות על העובדים הטובים ביותר. כשתע"א לא יכולה להתחרות על עובדים - הביטחון הלאומי של ישראל נפגע. זו לא נוסחה מסובכת. זה פשוט.
הממונה על השכר אומר לנו שוב ושוב שאי אפשר לשלם שכר תחרותי בחברה ממשלתית. אני אומר לו: נכון, אי אפשר - כל עוד המדינה לא משלמת לחברה שלה בזמן, כל עוד אין יציבות תקציבית, וכל עוד מתייחסים לתעשייה האווירית כמו לעוד יחידת ספח במשרד האוצר במקום כעמוד התווך של התעשייה הביטחונית.
התעשייה האווירית היא גוף עסקי לכל דבר שמתחרה מול בואינג ולוקהיד מרטין. אם ממונה השכר לא יבין שאנחנו לא רשות מקומית או חברה ממשלתית קלאסית, לא נצליח לנהל את ההון האנושי שלנו
כבר אמרתי את זה בעבר ואחזור על זה: מי שיכול לדמיין שהמדינה תנהל את אנבידיה - טועה. התעשייה האווירית היא גוף עסקי לכל דבר שמתחרה מול בואינג ולוקהיד מרטין. אם ממונה השכר לא יבין שאנחנו לא רשות מקומית או חברה ממשלתית קלאסית, לא נצליח לנהל את ההון האנושי שלנו. ועכשיו מתברר שגם כשאנחנו מייצרים רווחי שיא - המדינה לא משלמת. אז איך בדיוק אמורים להתחרות על המהנדסים?
המלחמה האחרונה הוכיחה שאי אפשר להיות תלוי בחימוש אמריקני. המחסנים התרוקנו. חיכינו לאישור ממשל ביידן לאספקת רכיבים ששומרים על חיי החיילים בשדה הקרב. הפתרון - לייצר כאן, כחול לבן - והדבר דורש עובדים. המון עובדים. עובדים מצטיינים. ועובדים מצטיינים לא באים בלי שכר תחרותי ובלי חברה שיציבותה הכלכלית מובטחת.
במסגרת הליך הנפקת החברה, משלחת של רשות החברות הממשלתיות טסה לניו יורק לפגישות עם רגולטורים ומשקיעים. הדבר הראשון שמשקיעים מחפשים זה יציבות - וחברה שלא מקבלת כמעט מיליארד דולר מלקוח - זו חברה שנמצאת בבעיה. כמו כן, גם נושא פיקוח ממשלתי על שכר העובדים פוגע באטרקטיביות המשקיעים.
הפנייה שלי לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשר האוצר ולממונה על החברות הממשלתיות: שלמו לתעשייה האווירית את חובכם. זה לא טובה וזה לא בקשה. זה תשלום עבור הביטחון של מדינת ישראל
הפנייה שלי לראש הממשלה, לשר הביטחון, לשר האוצר ולממונה על החברות הממשלתיות: שלמו לתעשייה האווירית את חובכם. זה לא טובה וזה לא בקשה. זה תשלום עבור הביטחון של מדינת ישראל. 16 אלף עובדי תע"א מייצרים את החץ, את המכ"מים, את הלוויינים והכתב"מים. הם לא מבקשים חסד. הם מבקשים שהמדינה תשלם את חשבונה - בזמן ולא תצפה שהחברה תממן בעצמה את מה שחובת המדינה לספק לאזרחיה. מדינת ישראל בלי תעשיות ביטחוניות עצמאיות ומשגשגות - היא מדינה ללא ביטחון. ומדינה שלא משלמת לתעשיות הביטחוניות שלה - היא מדינה שמהמרת על הביטחון שלה.
יאיר כץ, יו"ר ועד עובדי התעשייה האוויריתיאיר כץצילום: ריאן פרויס
בסופו של דבר, כשמשרד האוצר ומשרד הביטחון ממשיכים במאבקי הכוחות שלהם ומייבשים את התעשייה האווירית, יש רק גורמים אחדים שמסתכלים על זה ומחייכים בסיפוק: האיראנים והטורקים. בזמן שהם עושים הכל כדי לפגוע בנו, המדינה שלנו מצליחה לעשות עבורם את העבודה בתוך הבית. וניסיון העבר כבר הוכיח: לא מהמרים על ביטחון ישראל.
יאיר כץ הוא מזכיר ארגון עובדי התעשייה האווירית