לציון שנתיים לטבח 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שנפתחה בעקבותיו, משרד הביטחון מפרסם הבוקר (שני) את הנתונים המעודכנים על החללים והמשפחות שהצטרפו למעגל השכול. 1,152 חללי מערכות ישראל נפלו מאז 7 באוקטובר 2023, כ-42% (487) מהם מתחת לגיל 21, בעוד ש-141 נופלים היו מעל לגיל 40. לצד זאת, יותר מ-6,500 בני משפחה נוספו למשפחת השכול, בהם כ-1,973 הורים שכולים, 351 אלמנות, 885 יתומים ו-3,481 אחים ואחיות שכולים.
הנתונים שפורסמו על ידי אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון כוללים את חללי צה"ל, משטרת ישראל, שב"כ, רבש"צים וחברי כיתות הכוננות שלחמו ברצועת עזה, בדרום, בצפון, בלבנון וביהודה ושומרון. בשנה האחרונה, נוספו 262 חללים למניין חללי מערכות ישראל, יותר מ-1,300 בני משפחה נוספו למעגל השכול, 240 יתומות ויתומים ומעל 751 אחים ואחיות שכולים. מרבית הנופלים היו גברים צעירים, רווקים בשירות סדיר: 1,035 חללי צה"ל - מתוכם 43 חברי כיתות כוננות, לצד 100 חללי משטרת ישראל, 9 חללי שב"כ ו-8 חללי שב"ס.
לפי נתוני הביטוח הלאומי מחודש ספטמבר, במלחמה נרצחו גם 978 אזרחים בפעולות טרור - ועוד 79,991 אזרחים הוכרו כנפגעי פעולות איבה. יש לציין כי סביר שחלק מחללי מערכות הביטחון נספרו גם כאזרחים עקב נסיבות שונות.
"שנתיים אחרי - ולא למדנו דבר"
"אדירי לא היה צריך להיות בגולני, הוא היה צריך להיות טייס קרב. כל החיים שלו הוא חלם על זה אבל במהלך המיונים הוא אמר לי: 'זה לא בשבילי, זה מנותק לי מדי. אני צריך את האנשים, את החבר'ה". כך מספר ליד קבר בנו דוד טהר, אביו של אדיר טהר ז"ל שנפל ב-7 באוקטובר 2023.
"הוא בכלל לא היה צריך להישאר בשמחת תורה בבסיס, אבל הוא החליף כדי להיות באזכרה של אבא שלי, וזה גם עזר לחבר שלו. זה היה אדיר. הוא חשב על כולם ודאג לכולם", מספר האב בכאב.
בלילה שלפני 7 באוקטובר אדיר עלה לשמירה שהסתיימה בשעה 1:00 בלילה ונשאר עם חברו מהמחלקה עד השעה 3:00 לפנות בוקר כדי שלא ישמור לבד. בשעה 5:30 מפקדו העיר את אדיר ואמר לו שיש התרעות על חדירת מחבלים. במהלך הקרב על מוצב ארז, אדיר ולוחמים נוספים הגיעו לש"ג הקדמי בכדי להדוף את המחבלים הרבים.
סמל אדיר טהר ז"ל, בן 19 בנופלו, הותיר אחריו הורים ושלושה אחים ואחיות. "הוא התנדב ללכת עם הסמל שלו לש"ג הקדמי למרות שיכול היה להישאר מאחור ולשמור על עצמו", שיתף אביו. במהלך גלי המחבלים שנכנסו למוצב הגיעו מחבלים שהתעללו בגופות וכרתו את ראשו. רק לאחר חודשיים, במהלך מבצע של שייטת 13, הוחזר ראשו של אדיר והובא לקבורה.
"אנחנו שנתיים אחרי ולא למדנו שום דבר", אומר דוד. "הכאב רק מתחזק והזמן לא עושה את שלו. יש לי תחושת אכזבה ממשפחות חטופים שלא הרימו לי פעם אחת טלפון להשתתף בכאבי. מבכירי הצבא והמדינה יש תחושת בגידה ואני לא מדבר על מי אשם. ואנחנו רוצים תשובות. יש לנו הרבה שאלות - אבל תשובות אין לנו".
נדב נהרג אחרי שהציל את חברו בנובה
אתמול עלה מורדי ביטון לקברו של בנו, סמ"ר נדב ביטון ז"ל, שנפל גם הוא ב-7 באוקטובר. בעוד הוא עצמו ניצל ממתקפת המחבלים שפשטו על שכונת מגוריו באופקים, הבן נדב, לוחם בגדוד 90 של חטיבת כפיר, נהרג לאחר שהפגין גבורה עילאית והציל את חברו.
בשבת הארורה היה נדב עם חבריו במסיבת הנובה. כשהחל הטבח, הוא ניסה לברוח מהמקום יחד עם אחד מהם. החבר עיקם את רגלו במהלך הבריחה, ונדב החביא אותו בבור באדמה והלך להזעיק עזרה. בדרך הוא נהרג מירי המחבלים.
"הוא היה ילד מיוחד ואהוב על החברים והמשפחה. התעקש לשרת בקרבי ושירת בלבנון", מספר מורדי מעל קברו של בנו בבית העלמין באופקים. "בבוקר של אותה שבת התעוררתי והוא התקשר. הוא אמר: 'אבא, יש ככה וככה. הנשק שלי בחדר. תדרוך'. יצאתי להביא אותו. בדרך למסיבה הותקלנו ולא מצאנו אותו. אחרי כמה שעות חזר חבר שלו וסיפר שנדב קבר אותו בפרדס, כיסה אותו בעלים, וחיכה עד שהצבא הגיע וחילץ אותו. אמרו לי בהתחלה שנדב חטוף והרוג בעזה. אחרי חמישה ימים מצאו אותו".
חבריו של נדב הגיעו גם הם אתמול לבית העלמין הצבאי באופקים. ביטון ביקש להעלות מודעות למיזם שלו, שנועד לאירוח חיילים בודדים ביחידת הדיור שהייתה של בנו, ונקראת כעת "בית דנדו". אירוח החיילים הבודדים הפך למשימת חייו של האב מאז נפל בנו. הוא מספק להם אוכל, כביסה, מיטה חמה. "אני מארח חיילים שאין להם איפה לישון. אני מבקש שכל מי שזקוק לעזרה, שיבוא. אני מוכן לארח ולשרת אותם 24/7. אני רוצה להביא את החיילים האלה הביתה".
"שיר נרצחה חמש דקות מהבית"
ומלבד 1,152 חללי מערכות ישראל, מתקפת חמאס והמלחמה שאחריה גבתה גם מחיר כבד בחיי אזרחים. אתר הנובה, שפעם היה רחבת מסיבה צבעונית, הפך מאז אותה שבת לאתר הנצחה לנרצחים ולנופלים במסיבה, שהפכה לאחד מסמלי הזוועה של 7 באוקטובר. לקראת יום השנה השני לאסון רבים הגיעו לפקוד את האתר, בהם גם בני משפחתה של שיר ירון ז"ל.
"היא נרצחה חמש דקות מהבית, זה הכי קשה לי", אומרת יערה ירון, אמה של שיר, שנמלטה מהמסיבה ונרצחה בצומת מבטחים. ליד תמונתה שמוצבת באדמה עומדים יערה, אביה אריה ובת דודתה גיל. ישר מכאן הם ממשיכים לטקס האזכרה. "שיר לא הייתה רק הבת שלי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי", מספרת האם. "ילדתי אותה בגיל 20 והיינו מבלות יחד הרבה, היא הייתה מהות חיי".
מונחים כמו "שיקום" או "נחמה" נשמעים ליערה רחוקים. "היום אנחנו מציינים שנתיים וזה לא פשוט, אבל אין הבדל בין האזכרה היום לאתמול או לשבוע שעבר. גם בשבוע הבא יהיה לא פשוט וגם עוד שנה יהיה לא פשוט. כל יום שעובר זה סיוט".
שיר הייתה חודש לפני הטיול הגדול שלה, אליו היא הייתה אמורה לצאת עם חברתה חן בן אבי ז"ל, שנרצחה גם היא. "אני יודעת שכל אמא אומרת את זה אבל הייתה לה נתינה אינסופית, היא אהבה לעזור. היה לה צחוק מתגלגל, חיוך מהמם, היא הייתה ילדה טובה, מושבניקית, ג'ינס קצר, גופיית סבא, סנדלי שורש וגרביים. ביום חמישי לפני המסיבה אני והיא יצאנו לשבת יחד ועשינו שיחה ארוכה של שעתיים על החיים".
כמה מטרים משם, בין התמונות, הנרות והפרחים, הולכים תמרה ומרדכי ארצי, זוג צעיר מתל-אביב, ניצולי הטבח, יחד עם אליס - תינוקת בת חודשיים. "כבר בזמן שברחנו משם החלטתי שאני מתחתן ומביא ילדים, כמה שיותר", אומר מרדכי. "הייתי כל כך קרוב למוות והבנתי מה חשוב לי בחיים. אני אשמח כל שנה לבוא לפה עם ילד חדש".
פורסם לראשונה: 06:00, 06.10.25
