מאז אותה שבת ב-7 באוקטובר המחשבה הזו מדירה שינה מעיניה של מדינה שלמה, ובמיוחד מעיני המשפחות שיקיריהן נחטפו לרצועה: מה עובר עליהם שם? באילו תנאים הם מוחזקים? כיצד מתייחסים אליהם?
מסוף השבוע האחרון, שבו החלה חזרת החטופים מהשבי, הצטברו עדויות שמתחילות להרכיב תמונת מצב של החוויות הקשות שעברו עליהם. מדובר בעדויות שניתנו בעיקר על ידי קרוביהם של המשוחררים, אך בחלק קטן גם בעדויות ממקור ראשון.
העדויות כמובן שונות לעתים זו מזו, וחשוב לזכור שמדובר בעיקר בתיאורים מפיהם של נשים מבוגרות, אימהות וילדים. כלל לא ברור אם התנאים של החטופים הגברים - שכמעט כולם עדיין בשבי - הם זהים, ואם היחס כלפיהם שונה משמעותית.
מה הם אכלו?
לפי העדויות השונות, האוכל שקיבלו החטופים בשבי התבסס בעיקר על אורז, שימורים של חומוס ופול. ד"ר מרגריטה משבי מבית החולים וולפסון, שטיפלה בכמה מהנשים המבוגרות ששוחררו, הוסיפה מתוך עדויותיהן: "לפעמים הייתה גם גבינה מלוחה עם פיתה אבל לא מעבר לזה. לא פירות, לא ירקות, לא ביצים".
רותי מונדר, בת 78 מניר עוז ששוחררה, סיפרה כי לעתים הם קיבלו גם עוף קפוא עם אורז, עם כל מיני קופסאות שימורים וגבינה. "הסתדרנו, עד שהתחיל להיות מצב כלכלי לא טוב, ואנשים היו רעבים", אמרה. האזרח הפיליפיני ששוחרר, ג'ימי פאצ'קו, אמר כי נאלץ לאכול נייר טואלט עקב המחסור במזון. "לעיתים כמעט לא היו מים, והם היו מלוחים", הוסיף.
הרעב הזה ניכר גם במצבם הפיזי. רותי מונדר ובתה קרן איבדו 7 ק"ג ממשקלן בשבעת השבועות שהיו בשבי חמאס. גם יפה אדר, בת 85 מניר עוז, איבדה ממשקלה בשבי וכך גם המשוחררים הצעירים כמו אמילי הנד בת ה-9, שלדברי אביה "הורידה הרבה ממשקלה". גם פאצ'קו אמר כי הוריד משמעותית ממשקלו בתקופת השבי.
איפה הם הוחזקו?
אחת מראשוני המשוחררים, יוכבד ליפשיץ בת ה-85, סיפקה במסיבת עיתונאים לאחר חזרתה עדות המקיפה על התנאים שבהם הוחזקו החטופים. היא אמרה כי הוכתה במקלות בדרך מישראל לעזה, "עד שהגענו למערות ושם הלכנו קילומטרים מתחת לאדמה הרטובה. זה נראה כמו קורי עכביש. כשהגענו לשם הם אמרו לנו שהם מאמינים בקוראן והם לא יעשו לנו רע, הם יתנו לנו את אותם התנאים שיש להם. הגענו אחרי הליכה במנהרות לאולם גדול שם התרכזנו 25 איש. אחרי שעתיים-שלוש הם הפרידו מהקיבוץ שלי, קיבוץ ניר עוז, חמישה - ואת אותם חמישה שמו בחדר לחוד".
יוכבד ליפשיץ מעידה על התנאים בעזה, לאחר שחרורה
(צילום: עידו ארז)
אייל נורי, האחיין של עדינה משה (72) ששוחררה ביום שישי, אמר כי דודתו "הייתה צריכה להסתגל לאור השמש" כי שהתה שבועות בחושך: "היא הייתה בחושך מוחלט. היא הלכה עם העיניים למטה כי היא הייתה במנהרה. היא לא רגילה לאור יום". לפי עדותה, היא הוחזקה במקום שנמצא חמש קומות מתחת לאדמה.
פאצ'קו אמר כי בשבועות הראשונים הוחזק בתא דמוי כלא, והוא והחטופים שהיו איתו נדרשו לנקות את השירותים במנהרות.
אבל לא כולם היו במנהרות. תומאס הנד אמר שאמילי סיפרה לו שהמחבלים שהחזיקו בה העבירו אותה ואחרים שהיו איתה מבית לבית, ממסתור אחד לאחר, במטרה להימלט מההפצצות - ומבלי לרדת אל מתחת לאדמה. גם דודם של נעם אור (16) ואחותו עלמה (13) סיפר כי הם לא הוחזקו בעזה בתוך מנהרה, אלא בתוך חדר בבית כלשהו שבו שהו עם חטופה נוספת. קרובי בני משפחת מונדר אמרו כי גם הם לא שהו כל הזמן מתחת לאדמה: "העבירו אותם מדי פעם ממקום למקום".
איך הם ישנו, והאם קיבלו תרופות?
יוכבד ליפשיץ אמרה כי בימים שהייתה בשבי היא והחטופים שהיו איתה שכבו על מזרנים: "כל יומיים-שלושה בא רופא לראות מה קורה איתנו והחובש דאג להביא תרופות".
אבל חטופים אחרים, ששהו זמן רב בהרבה בשבי חמאס, תיארו תנאים קשים מאוד. "הנערים הלכו לישון מאוחר, והבנות היו לפעמים בוכות. היה מאוד קשה. ישנו על כיסאות, בלי מזרן. לא לכולם היה סדין. הבנים ישנו מתחת לספסלים", אמרה רותי מונדר.
רותי מונדר מספרת על התנאים בשבי
(צילום: באדיבות חדשות 13)
ד"ר משבי, שטיפלה בחטופות ששוחררו, אמרה כי מעדויותיהן עלה כי "בימים הראשונים היה להם קשה להירדם בלילה בגלל המתח והפחדים, ואז הם השיגו תרופה לשינה, והם היו מחלקים את הכדור לארבע חתיכות כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים לישון".
עבור אחת המשוחררות המחסור בתרופות היה קריטי. אלמה אברהם שבה לארץ כשמצבה קשה, ובתה האשימה: "היא הוזנחה מבחינה רפואית, משך כל תקופת השהייה. היא לא קיבלה תרופות מצילות חיים. היא הגיעה שעות לפני שהיא נפרדה מאיתנו. היא הופקרה פעמיים. פעם אחת ב-7 לאוקטובר ופעם שניה על ידי כל הארגונים שהיו צריכים להציל אותה".
האם הם התקלחו?
עדינה משה, בת 72, סיפרה לרופאים כי היא והחטופות ששוחררו איתה לא התרחצו 50 ימים.
גם לילדים הקטנים ביותר שנחטפו לא דאגו מחבלי חמאס לתנאים הולמים. כרמל, סבה של אביגיל עידן שהוריה נרצחו, סיפר כי הילדה הקטנה שציינה את יום הולדתה הרביעי בשבי "כנראה לא התקלחה מאז היום הראשון".
נטע היימן, בתה של דיצה הימן, בת 84, אמרה כי "היא סיפרה לנו דברים קשים שהיא עברה. התנאים הסניטריים היו ירודים והיא לא קיבלה תרופות בכלל, מה שמאוד מדאיג אותנו לגבי כל האחרים שנשארו".
האם התעללו בהם?
חלק מקרובי המשוחררים ציינו כי לא התעללו בהם באופן פיזי, אבל דודתו של איתן יהלומי בן ה-12 תיארה זוועות בשבי. "מחבלי החמאס הכריחו את הילדים לצפות בסרט הזוועות מה-7 באוקטובר, ובכל פעם כשאחד הילדים פרץ בבכי הם איימו עליו ברובה כדי שישתוק", אמרה.
9 צפייה בגלריה
איתן יהלומי. "המחבלים הכריחו את הילדים לצפות בזוועות מה-7 באוקטובר"
(צילום: דובר צה"ל )
לדבריה, איתן העיד שהוכה לאחר חטיפתו על ידי תושבים רבים בעזה. "כשהוא הגיע לעזה כל האזרחים שהוא פגש הכו אותו - אנחנו מדברים על ילד בן 12". סבתו אסתר אמרה כי "ב-16 הימים הראשונים הוא היה לבד ואפילו בחדר סגור. דמיינו על עצמכם מה הוא עבר שם".
בני משפחת מונדר שיתפו את הקרובים להם כי "לפעמים היה צריך לחכות שעה וחצי או שעתיים מהרגע שאתה מבקש ללכת לשירותים ועד שנותנים לך".
גם אם לא הייתה התעללות פיזית, התעללות נפשית הייתה גם הייתה. רבים מהילדים ששוחררו לחשו בפגישות הראשונות עם קרוביהם, כפי שהתרגלו בשבעת השבועות שבהם הוחזקו על ידי המחבלים.
"כשהיא דיברה אליי היא רק לחשה", אמר תומאס הנד על האופן שבו בתו דיברה אליו. "לא שמעתי מה שהיא אומרת, אז קירבתי את האוזן שלי קרוב מאוד לפה שלה כדי לשמוע, והיא אמרה: 'חשבתי שנחטפת'. היא לא ידעה מה קרה באותו בוקר, היא חשבה שכולם או נרצחו או נחטפו. לא היה לה מושג".
יאיר רותם, שאחייניתו הילה רותם-שושני שוחררה ביום ראשון - אמר כי היה צריך להזכיר לה כי היא לא צריכה ללחוש. "הם אמרו להם כל הזמן ללחוש ולהיות בשקט, אז אני מקפיד לומר לה שהיא יכולה להרים את הקול", אמר יאיר.
מה הם ידעו על המתרחש בחוץ?
כמו בסעיפים האחרים, גם כאן יש שונות גדולה מאוד בין העדויות. לחלק מהחטופות והחטופים הייתה אפשרות לשמוע רדיו בעברית, וכך הם יכלו להתעדכן בזוועות שהתחוללו ביישוביהם, ולגבי קרוביהם שנרצחו במהלך הטבח או שנפלו אף הם בשבי. כך למשל, רותי מונדר ידעה שבנה רועי נרצח. "חששנו מזה שנצטרך לספר לה", שיתפה אחייניתה. "חיכינו לשאלה שלה 'איפה רועי?' אבל הופתענו שהיא כבר ידעה, כי שמעה על כך דרך הרדיו".
לעומתה חנה קציר, שבעלה רמי נרצח ובנה אלעד עדיין מוחזק בשבי, נאלצה לשמוע את הבשורה הקשה עם שחרורה מהשבי. "מיד כשהיא הגיעה היא שאלה 'איפה אבא'", סיפרה בתה כרמית על שיחת העדכון הכואבת. "היא לא ידעה שאבא נרצח. סיפרנו לה, הרגשנו שזה נכון ושהיא צריכה לדעת בהקדם האפשרי. היא מיד גם שאלה: 'איפה אלעד? למה הוא לא פה?' סיפרנו לה שהוא חטוף".
כמו חנה קציר, גם בעלה של עדינה משה נרצח בטבח, וגם היא לא ידעה על כך עד השיבה לישראל. "במהלך השבי היא הייתה מנותקת מהעולם החיצון", אמרו קרוביה וסיפרו כי היא לא ידעה שהיא הולכת להשתחרר עד הרגע האחרון. "כשהיא ראתה את הצלב האדום היא הבינה - אוקיי, שבעת השבועות הנוראיים האלה נגמרו".
מנגד, משה, אביה של הגר ברודץ' ששוחררה עם ילדיה ושבעלה אביחי היה ממובילי המאבק להחזרת החטופים, אמר כי "הייתה התרגשות גדולה כשהם באו. הגר חשבה שאביחי נהרג. היא חיה 50 ימים בתודעה שהוא נהרג".
האם היו מודעים לפעילות למענם?
בשיחות עם ד"ר משבי אמרה לה עדינה משה כי במקום שבו היא וחטופים אחרים שהו "לא ראו טלוויזיה. אבל כשאנשים בקבוצת חטופים שנייה ראו את עדינה הם אמרו לה 'את יודעת, ראינו אותך בטלוויזיה'. היא שאלה איפה ואמרו לה 'בחדשות בארץ, יש הפגנות של משפחות החטופים והנכדה שלך החזיקה את התמונה שלך'".
מקרה דומה ומרגש אירע לאוהד מונדר, בן ה-9 ששוחרר עם אמו וסבתו. ביום הולדתו, ולבקשת משפחתו, תלו רבים בלונים אדומים בתקווה שישוחרר במהרה. למקום שבו שהה אוהד בשבי הגיע ילד נוסף שלא הכיר אותו (ובינתיים כבר שוחרר), ושאל אותו: "אתה אוהד". הוא ענה בחיוב, והילד אמר: "מזל טוב ליום ההולדת".
אוהד מונדר פוגש את אבא, לראשונה מאז השבי
(צילום: דוברות מרכז שניידר)
לפי העדות, "אוהד היה המום ושאל 'איך אתה יודע שיש לי יום הולדת'. התשובה הייתה "ראיתי בטלוויזיה שאליניב ברדה בירך אותך ואמר שהוא מחכה לשובך". העיתונאי שרון ניסים, שסיפר זאת, אמר כי "אוהד שעד אז היה עצור וחזק בשבי ולא בכה כלל, נשבר ובכה מהתרגשות לנוכח המחווה של מאמן הפועל באר שבע. המשפחה מספרת שהסרטון נתן לו תקווה גדולה וכוח להמשיך ולשרוד בשבי עד שחרורו".
איך הם העבירו את הזמן?
אמילי הנד, שלפי אביה חזרה מהשבי כשראשה מלא כינים, סיפרה כי לא שוביה לא הכו אותה, אך על הילדים נאסר להרעיש, וכל מה שיכלו לעשות כדי להעביר את הזמן בשבי היה לצייר מעט ולשחק עם קלפים.
המשוחררות המבוגרות אמרו לד"ר משבי כי בעת "שהן ביקשו לנו שיביאו להן עיפרון או עט כדי לכתוב כדי להעביר זמן, החמאסניקים לא הסכימו כי הם פחדו שתהיה כתיבה של העברת מידע, אז הם היו בלי טלוויזיה ובלי קריאה, וככה העבירו את הזמן רק בשיחות אחד עם השני".
לדברי ד"ר משבי, "הכוח הגיע גם מזה שהם היו ביחד וטיפלו אחד בשני וגם האופי שלהם. עדינה משה סיפרה שביום הראשון הם ישבו וסיפרו את החוויות הנוראיות שעברו, ושיתפו אחד את השני, וכל אחד תרם מה שהוא יכול. למשל היה איתם גבר שיודע מצוין את ההיסטוריה של מדינת ישראל אז הם היו יושבים שעתיים-שלוש ביום והוא היה מעביר הרצאה מעניינת בהיסטוריה".
האם ידעו כמה זמן עבר?
אדוה אדר, הנכדה של יפה אדר, אמרה כי סבתה "ספרה את הימים בשבי. היא חזרה ואמרה - אני יודעת שהייתי שם 50 ימים".
לעומתה, הילדה אמילי הנד - ששוחררה יום אחריה - נשאלה על ידי אביה כמה זמן היא חשבה שהייתה בשבי. "היא ענתה 'שנה'", סיפר האב בכאב.
האם נפגשו עם בכירי חמאס?
לפחות לפי שתי עדויות התשובה לכך חיובית. אחת החטופות ששוחררה סיפרה כי בימים הראשונים למלחמה הוליכו אותם לעבר דרום הרצועה.
9 צפייה בגלריה
יוכבד ליפשיץ מפגינה למען החזרת בעלה. אמרה לבכיר חמאס: "אתה לא מתבייש?"
(צילום: דנה קופל)
או אז, לדבריה, נכנס מנהיג חמאס יחיא סינוואר שהתעניין בעברית מה שמותיהן, ואחר כך הרגיע אותן ואמר להן שלא יקרה להן כלום וכי הן בטוחות. הוא אמר להן: "שלום, אני יחיא סינוואר. אתם הכי מוגנים פה. לא יקרה לכם כלום".
השבוע גם יוכבד ליפשיץ אמרה שפגשה את סינוואר. בנה הבהיר אחר כך כי במערכת הביטחון בדקו זאת ומדובר בבכיר חמאס שיודע עברית, אך לא בסינוואר. בכל מקרה, באותו בכיר הטיחה ליפשיץ בת ה-85: "איך אתה לא מתבייש?".
האם ניסו להימלט?
על כך יש עדות אחת עד כה, של אחד הגברים היחידים ששוחררו. דודתו של רוני קריבוי, בן 25 מכרמיאל ששוחרר במסגרת "מחווה של חמאס לפוטין" גילתה כי הוא ניסה לברוח מהשבי אחרי שבניין שבו הוא הוחזק הופצץ.
המפגש הראשון של רוני קריבוי עם הוריו לאחר שחרורו משבי חמאס
"הוא סיפר שנחטף על ידי מחבלים והחזיקו אותו בתוך בניין", אמרה. "הבנתי שמההפצצות הבניין קרס, והוא הצליח להימלט משם ולברוח. במשך כמה ימים הוא הסתתר שם והיה לבד, ובסוף העזתים תפסו אותו והחזירו אותו לידיים של המחבלים".
מה אמרו להם לפני השחרור?
הדוד של נעם ועלמה אמר כי לפני השחרור, המחבלים שהחזיקו בהם ביצעו "תחבולה" שמטרתה להערכתו הייתה למנוע מהחטופה השלישית שהייתה איתם לדעת ששני האחים חוזרים לישראל: המחבלים סיפרו להם שהם הולכים לשירותים, אבל אז אזקו אותם וכיסו את עיניהם – והובילו אותם לרכב שהסיע אותם למקום שבו הועברו לידי הצלב האדום. "הם ניסו להסתיר את זה מהאישה שנותרה מאחור, לבדה, ואולי זה היה כדי להפעיל עליה לחץ פסיכולוגי".
אחייניתה של עדינה משה אמרה כי לפני ששוחררה "היא ידעה שמשהו קורה כשכל ההפצצות פסקו לפתע ביום שישי ופתאום שררה דממה. דודתי אמרה שכשהוציאו אותם מהמנהרה הם פחדו וחשבו שהולכים להוציא אותם להורג. רק כשראו את כלי הרכב של הצלב האדום, הם הבינו שהם בדרך לשחרור". קרוב משפחה הוסיף: "הם המשיכו להפעיל טרור עד הרגע האחרון".
