בני מרוז נזכרים בתנ"ך פעם אחת בלבד, בשירת דבורה (שופטים ה', כג'): אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה - אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ: כִּי לֹא-בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים. בפסוק קצר זה, שהטביע חותם עמוק בתודעה המקראית והיהודית, הם מואשמים ב"בגידה שבאדישות" בשעת מלחמה. בזמן שדבורה וברק בן אבינעם יצאו למלחמה כנגד סיסרא וצבא יבין מלך כנען, הצטרפו חלק משבטי ישראל למאבק בעוד אחרים נותרו מנגד.
בני מרוז היו ככל הנראה קהילה או יישוב סמוך לשדה הקרב אשר נמנעו מלהושיט עזרה לישראל, ככל הנראה מתוך פחד, אדישות או שיקול תועלתני אחר. בשל כך הוטלה עליהם קללה מפי "מלאך ה'", ביטוי נדיר המעניק לקללה משקל מוסרי כבד משקל. חטאם של בני מרוז לא ביטא רק חוסר נאמנות מדינית ואזרחית אלא היווה חטא מוסרי עמוק כלפי אלוהים ועמו. מרוז הפכה לדורות לסמל לבוגדנות שבאה לידי ביטוי לא בפעולה ישירה אלא בהימנעות ממתן סיוע ובחוסר סולידריות בשעה שבה נדרשה אחריות לאומית ומוסרית.
במרוצת ההיסטוריה גם חברות נוצריות אשר קראו באדיקות ואימצו את התנ"ך העברי כמקור סמכות מוסרי פנו בעתות מלחמה אל הסיפור של מרוז המקוללת. כך לדוגמה עמידתם מנגד של בני מרוז שימשה כאחת התמות המרכזיות בפוליטיקה של המורדים האמריקאיים בזמן המהפכה כנגד הכתר האנגלי. מרוז שכל חטאה היה כאמור לא בעזרה פעילה לאויב אלא בכך שלא באה לעזרת אחיה הפכה למשל המקראי הפופלרי ביותר בקרב מטיפים פרוטסטנטים במהלך המרידה באנגליה. הצבאות האמריקאים שהתכוננו לקרב שמעו שוב ושוב על "קללת האל שהושתה על מרוז על שלא נשמעו לקריאת העזרה של אחיהם".
מטיפים רבים תקפו את אחיהם שלא נשאו בעול ההתנגדות לאימפריה הבריטית, והדגישו את העובדה כי תושבי מרוז לא פעלו באלימות כנגד אחיהם; חטאם לא היה בכך שנלחמו באחיהם או ששרפו את עריהם; הם לא הלשינו או סייעו באופן אקטיבי לאויב. פשעם היחיד, הדגישו רבים וביניהם המטיף המהפכני המפורסם דניאל וויטקר, היה שהם "זנחו את חובתם הבסיסית ולא באו לעזרת אחיהם כשאויביהם צרו עליהם". מסקנתו הנחרצת היתה כי "האל עצמו מתעב את העצלנים שמעדיפים את חיי הנוחות, את אהבת הכסף ואת טובת עצמם על פני עמם". מילים כדורבנות.
בני מרוז המודרניים
ואילו כאן אצלנו בני מרוז המודרניים, החרדים האדישים לשכול ולפצע, ולמחסור האדיר בלוחמים מכריזים שהם מעדיפים "למות ולא להתגייס". עמדת ההנהגה והציבור החרדי לאחר אירועי 7 באוקטובר ממחישה את עומק הפער הערכי והחברתי שבין החברה החרדית לציבור הישראלי. בעוד שכלל הציבור חש תחושת חירום לאומית ורצון להתגייס ולתרום למאמץ המלחמתי, בקרב הציבור החרדי אירועי אוקטובר, המלחמה המתמשכת, והאיומים הקיומיים לא שינו מאום. אנו עדים לקרע הולך ומעמיק בין הציבור הנושא בנטל והמשרת לבין ציבור הנהנה מפירותיה של המדינה אך מתנער מכל מחוייבות ולו הבסיסית ביותר כלפי הכלל.
גם שותפים לקואליציה, גם כופרים במדינה, וכעת, מסתבר, גם מוציאים "מיליון" לרחובות על מנת להתנגד למדיניות שמקדמת אותה הממשלה
קיימת אירוניה עצומה בכך שהחרדים מפגינים נגד הגיוס לצה"ל בו בזמן שהם שותפים מלאים בקואליציה (או לכל הפחות שחקני מפתח בעלי השפעה מכרעת מבחוץ) המנהלת את המדינה ואחראית על מדיניות הביטחון. מצד אחד, מנהיגי המפלגות החרדיות נהנים ממעמד של "שותפים טבעיים" על פיהם יישק דבר המקבלים תקציבי עתק יחודיים עבור הציבור שלהם, אך בה בעת מוציאים מאות אלפים לרחובות במחאה חריפה נגד אותה מערכת שהם עצמם חלק ממנה, ובו בזמן מכנים את המדינה ומוסדותיה "שלטון הכופרים".
הפער האדיר בין השפעתה הפוליטית של ההנהגה החרדית המחוברת בכל נימיה אל הפוליטיקה הישראלית לבין השיח הציבורי והאידיאולוגי ברחוב החרדי הוא בלתי נתפס וטראגי. הם ה"גם וגם" האולטימטיבי: גם שותפים לקואליציה, גם כופרים במדינה, וכעת, מסתבר, גם מוציאים "מיליון" לרחובות על מנת להתנגד למדיניות שמקדמת אותה הממשלה (למי בדיוק? לביסמוט, לקרעי או לבוארון שניצבים לצידם?). קשה לחשוב על דוגמאות של ביטוי קיצוני כל כך של פער בין השפעה וכח פוליטי לבין בדלנות תרבותית.
פרופ' ערן שלוג'ורג' וושינגטון, מפקד הצבא האמריקאי ולימים נשיאה הראשון של ארצות הברית אשר הבין משהו בניצחונות מוחלטים, חידד את הנקודה: בשעת מבחן אמר לפקודיו "אין זה מספיק לעודד מן הצד את אחיך ואת מטרתכם המשותפת באופן פאסיבי".
וושינגטון המשיך והבהיר כי "כל אדם צריך להיות פעיל במאבק ולוותר על האינטרסים האישיים שלו". הציבור החרדי שאינו מרגיש שותפות גורל עם העם היושב בציון ועומד על דם רעיו הוא המרוז של ימינו. אצלנו יש גם חידוש עברי מקורי: ממשלה המוסיפה חטא על פשע ומגבה, מתגמלת ומעודדת את הסרבנות ההמונית של הציבור החרדי. כמו דבורה הנביאה וכמו וושינגטון גם אנחנו צריכים לבוא חשבון עם מי שמשתמט ומי שמסייע למשתמטים. נזכור מי מחרף את נפשו ומשרת את הכלל ומי שעסוק אך ורק בעצמו ובציבור שלו. אולי כדאי שהחרדים המתמקדים בלימוד הגמרא ואינם עוסקים בלימוד התנ״ך יחרגו ממנהגם ויטו קשב לדבורה הנביאה ולגורל מרוז אשר לא באה לעזרת אחיהם.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
