אוטובוס קו 300
ליל חמישי, 12 במרס 1984, שלושה ימים לפני החלפת הפיקוד על היחידה הרגע הגדול אשר לו התכוננתי במשך תקופה ארוכה עמד לקרות. הייתי בביתי שבירושלים עם ידידה אשתי, ואירחנו חברים. השעה היתה קצת לפני 11 בלילה כאשר לפתע צלצל הטלפון. מעברו השני של הקו היה קול לא מוכר של מש"ק מבצעים נרגש מחדר המבצעים של היחידה. "אירוע פח"ע! נחטף אוטובוס עם נוסעים שיצא מהתחנה המרכזית בתל אביב, ונעצר על ידי כוחות הימ"מ והיחידה ליד דיר אל בלח, בפאתי רצועת עזה".
עזבתי מאחורי את ידידה, את האורחים, את הבית. ההתרגשות המוכרת החלה פושטת בגופי. אדרנלין ופחד שלובים זה בזה ששיגרו אותי קדימה. לקחתי את הרובה, קפצתי לתוך הרכב ודהרתי לדיר אל בלח. בדרך ניסיתי לשחזר את ההודעה בטלפון; האירוע נמשך כבר כמה שעות ופשוט "שכחו" להודיע לי? שי, מפקד היחידה, שאותו אני אמור להחליף בתוך שלושה ימים, בוודאי לא זכר זאת, עד שמש"ק מבצעים אלמוני בעל תושייה נזכר בי וצלצל.
הגעתי לפאתי דיר אל בלח לקראת חצות, ובמקום בוקה ומבולקה. התנהל מאבק בין היחידה לימ"מ מי ינהל את האירוע ומי יבצע את ההשתלטות. האבא של היחידה, ראש אמ"ן אהוד ברק, היה בחו"ל, צלפי היחידה כבר היו פרוסים בצמוד לצלפי הימ"מ ומדווחים לסגן יוסי בידץ, ע. קמ"ן היחידה, שארגן את תמונת המודיעין טרם הגעתו של רס"ן אילן, קמ"ן היחידה.
יוסי בידץ הוא אותו ילד צנום ש 11 שנים קודם לכן הסתובב בין הרגליים שלנו, לוחמי צוות בידץ, כאשר באנו לנחם את הוריו, דקלה ואורי, לאחר ששלמה, אחיו הבכור, מפקד הצוות שלנו, נהרג. הילד הצנום נהפך לגבר, ובקור רוח מרשים ובביטחון סיפק את תמונת המצב המודיעינית.
שי כבר היה בסיור תצפית סביב האוטובוס, ומסביב הבלגן חוגג. כאשר הוא חזר מהסיור, החלו קופצים עליו חיילים ומפקדים מכל עבר. באותו רגע הבנתי כי הדבר היעיל ביותר שאני יכול לעשות הוא לשמש רס"ר היחידה "עושה הסֵדר", וליצור סביבו מרחב פעולה שקט.
אצלנו הישראלים הבהול דוחה את הדחוף והדחוף את החשוב. כל אחד מאיתנו כמעט תמיד חושב שהנושא שבו הוא עוסק הוא בהול, ולכן הוא גם החשוב ביותר. כך היה גם שם בדיר אל בלח, אך מיד הפגנתי החלטיות ותקיפות; התחלתי לנפנף ולהדוף את האנשים סביבו, יוצר את אותו מרחב סטרילי כדי ששי יוכל להתמקד בעיקר גיבוש תוכנית פעולה. התוכנית נקבעה לבסוף, ועמה החוליות המבצעיות. מוניתי למפקד החוליה שתפקידה לירות את הירייה הראשונה מאקדחו של ש' (קצין הפח"ע של היחידה), אקדוחן מלידה.
הייתה יכולה לברוח מהאוטובוס, ובחרה להישאר. אירית פורטוגז ז"ל
את ש' פגשתי לראשונה בראשית 1974, בהשלמה המקצועית של קורס קציני מודיעין. זאת היתה השלמת הקמ"נים הראשונה לאחר מלחמת יום הכיפורים. ש' היה מילואימניק ותיק, שהחליט לצאת לקורס קצינים כמו רבים אחרים באותה תקופה.
אני סיימתי אז קורס קציני חי"ר קצר, ולצורך קבלת הדרגה נזקקתי להשלמת קמ"נים, רגע לפני קבלת הפיקוד על הצוות. במהלך הקורס התיידדנו, ואחת מהתמונות שנחרטו בזיכרוני מהקורס ומ ש' היתה נסיעה משותפת באוטובוס לסיור בסיני, כאשר אני יושב פעור פה ובעיניים בורקות, בעוד המילואימניק הוותיק מפליג בעלילותיו ברחבי העולם כמאבטח מטוסים.
באירוע קו 300 תפקיד החוליה שעליה פיקדתי היה להתחזות למשלחת קטנה, שבאה לדבר עם החוטפים על דרישתם לשחרור עצירים פלסטינים בתמורה לשחרור בני הערובה. ש' כראש המשלחת, בעוד גדעון, בועז ואני אנשי הפמליה שלו.
תכנַנו להתקרב לאוטובוס. ש' היה אמור לגשת למחבל שניהל את המשא ומתן ושישב על כיסא נהג האוטובוס, להחליף איתו מילה, ואז לשלוף את האקדח ולחסל אותו. ברגע שהוא יירה, יהיה זה אות ליתר הכוחות הצלפים והכוחות הפורצים לפעול. האוטובוס עמד על הכביש. זרקורים רבי עוצמה האירו אותו כמו על במה של סט קולנועי.
והקהל? הרמטכ"ל, קחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי), אנשי שב"כ ואנחנו מוסתרים בחושך, מטרים ספורים מהאוטובוס. בתפאורה הזאת היה עלי, כמפקד חוליית החיסול, לצאת מהחושך העוטף והמגן, לנוע לאור הזרקורים שהאירו את האוטובוס אל עבר מרכז הבמה, לגשת לצדו של חלון הנהג, שעליו ישב מפקד חוליית המחבלים, וכל זה בזמן שעיני הקהל נעוצות בנו.
הרגשתי את העיניים שלהם, בעיקר את עיני הרמטכ"ל, חורכות את גבי. כל תנועה, כל מפגן קל שבקלים של היסוס או של חשש מצדי, פסיעה אִטית מדי או כיפוף אינסטינקטיבי, ייחשפו לעיני כול. בעוד 72 שעות אני אמור לקבל את הפיקוד על היחידה, וניצבתי כעת בפני מבחן פתע אחרון, כאשר הבוחֵן הוא לא אחר מאשר רא"ל משה (לוי) וחצי, הרמטכ"ל. כל תנועה שלי נצפתה ונבחנה. והלחץ היה גדול.
התקרבתי בחזה ובידיים חשופים, אל עבר מחבל, כאשר האקדח שלי מוסלק מאחור, מתחת לחולצה, מקווה שהמחבל יאמין שאני אכן עוזרו של ראש המשלחת ולא יפתח עלי באש.
ש' נצמד לחלון הנהג, זרק מילה למחבל שישב במושב הנהג, שלף וירה.
הצלפים דיווחו כי שניים מהמחבלים נמצאים בחלקו האחורי של האוטובוס. זיהיתי אחד מהם מתרומם וקופץ לעברי בתוך האוטובוס ויריתי, אבל אחרי הירייה הראשונה האקדח נתקע. מעצור! המחבל שקפץ לעברי נפל או נשכב על רצפת האוטובוס, אולי נפגע ואולי לא, והפריצה החלה. עיקר הכוח, שבראשו עמד שחר, וכמה צעדים מאחוריו שי אביטל, פרצו לאוטובוס מהדלת הקדמית. המון יריות, ללא פרופורציה לכלום, אבל את זה כבר הכרתי מהרבה פעולות קודמות, החל מסבוי ועד אנטבה. מהצד זה נשמע נורא, כאילו כולם שוחטים ונשחטים.
עבר שבוע, ועוד אחד, ושום תגובה למכתב. איציק מרדכי
(צילום: יאיר שגיא)
בתום ההשתלטות, התבררה התמונה הבאה: באוטובוס היו ארבעה מחבלים ללא נשק חם. ש' הרג מחבל אחד, אבל בעצם כל מי שנכנס אחריו לאוטובוס דרך הדלת הקדמית ירה ו"הרג" את אותו מחבל שוב ושוב. מחבל שני נהרג מאש צלפים, ואולי מהירי של גדעון ושלי, ושני מחבלים נותרו בחיים ויצאו מהאוטובוס ללא פגע. אלה אותם שניים שמאוחר יותר אנשי השב"כ הוציאו להורג ("פרשת קו 300"). עד היום איני יודע אם זה שקפץ מולי היה מחבל או בן ערובה שנבהל, ושבו פגעתי בכדור האחד שיריתי.
אירית פורטוגז, אחת מבנות הערובה באוטובוס, היתה חיילת ששירתה במודיעין. היא נהרגה מפגיעת ארבעה כדורים, ועוד כמה בני ערובה נפצעו. 45 שנה מאוחר יותר הופק סרט דוקו דרמה על אירועי אותו הלילה בשם "קו 300".
תוך כדי צפייה בסרט התברר לי, באיחור של 45 שנה, שהגיבור האמיתי של אותו אירוע לא היה מישהו מאיתנו, הלוחמים, כי אם אותה אירית פורטוגז; מרגע החטיפה בתחנה המרכזית של תל אביב, הנהיגה אירית את יתר בני הערובה, היתה אשת הקשר בינם לבין המחבלים, וכך גם מאוחר יותר במהלך המשא ומתן בינם לבין הצוות שהופקד על הנושא. כמה פעמים היתה לה אפשרות לצאת מהאוטובוס ולמלט את נפשה, אך היא החליטה שלא לנטוש את בני הערובה האחרים, ולסייע בהצלתם.
אחת הדרמות, אם אפשר לקרא לזה כך, שמעידה רבות על אופי היחידה, ואולי יותר מכול על סולם הערכים של שי אביטל מפקדהּ התרחשה בתוך האוטובוס, תוך כדי ההשתלטות; דורון, מפקד צוות צעיר בראשית דרכו, זיהה במערבולת של לוחמים ובני ערובה את אחד המחבלים. הדילמה שלו היתה מיידית: כיצד לנהוג? הרי ייתכן כי באמתחתו של המחבל חגורת נפץ והוא עומד להפעילה, ואם זה אכן המצב, על דורון להורגו, אלא אם כן המחבל הוא כבר בגדר שבוי חסר ישע.
דורון צעק לשי שבאוטובוס, "זיהיתי מחבל. להרוג אותו?"
"תהמם אותו", ענה שי.
דורון, בחור חזק ביותר, הכה במחבל והימם אותו.
במספר רב של תרגילי פח"ע שביצעה היחידה בשנים לאחר מכן, עת פיקדתי עליה, הבאתי לא פעם את המקרה הזה כדוגמה לדילמה של לוחם, ודנו רבות בשאלה במה עליו לעשות במצב דומה. התשובה שלי היתה תמיד ברורה וחדה: במצב כזה אין לקחת צל צלו של סיכון; ייתכן שהמחבל נושא עליו חגורת נפץ וממתין לרגע הפיצוץ, ולכן יש להורגו.
אין לי ספק כי באותו שבריר של שנייה עברה אותה מחשבה גם בראשו של שי, ואף על פי כן הוא החליט להמם את המחבל ולא להורגו. על פניו, לומר למישהו כמו דורון להמם את המחבל, זה כמעט כמו לומר לו להרוג אותו, אך ייתכן שבתת ההכרה של שי צפה ועלתה תמונה מן העבר, של אותו המון זועם בבית שאן עשר שנים קודם לכן, שהתעלל בגופתו של מחבל. היה זה מחבל שנהרג כמה דקות קודם לכן בידי שי וצוותו כאשר הם פרצו לדירה לשחרור בני ערובה שבהם החזיקו המחבלים. לאחר ששאון הקרב נדם, התברר כי אותו "מחבל", שבגופתו התעללו עוברי אורח, היה אחד מבני הערובה שנהרג במהלך ההשתלטות.
לאחר שהפעולה הסתיימה, קפצתי לרכב שלי ונסעתי צפונה. בדרך, קצת לפני אשקלון, החלטתי להיכנס לסמדר, בת דודתי, המתגוררת במושב גיאה עם בעלה אלון, לחלוק עמם את ההתרגשות, ומשם לצלצל הביתה לידידה, ולהרגיע אותה שאני בסדר.
הגעתי לביתם, אבל הוא היה סגור וחשוך. הופתעתי. לא שמתי לב שהשעה היא רק שש וחצי בבוקר, ולא "כל הארץ" כבר יודעת מה קרה בדיר אל בלח. הסתובבתי סביב הבית, ובטעות הפעלתי את האזעקה. אלון יצא החוצה אפוף קורי שינה, לבדוק אם מישהו מנסה לפרוץ פנימה, ראה אותי עומד מולו, ולא הבין מה אני עושה שם.
נכנסנו פנימה. אלון העיר את כל דרי הבית. הם, שגרו במרחק של כמה קילומטרים בלבד מצפון לדיר אל בלח, ישנו שנת ישרים, בזמן שאני חשפתי חזה מול מחבל, בתקווה שלא יירה בי.
***
יום שישי ביחידה, מבַצעים תחקירים ראשוניים, והרושם שלי אינו טוב. היה בלגן בהתארגנות, מִדרג אחריות לא ברור, ביצוע לא חלק, המון ירי, רובו לריק בניגוד לירי נקודתי ומדויק, כנדרש בפיגוע מיקוח. רק שני מחבלים נהרגו מאש כוחותינו: הראשון על ידי ש', והשני חוסל אולי מהירייה הבודדת שלי, או מהירי של גדעון שנישא על כתפיו של בועז, ואולי מהירי של יורם הצלף ששכב מאחורי האוטובוס.
במהלך התחקיר תיארו מפקדים ולוחמים רבים איך פרצו "בגבורה" לאוטובוס, ירו ו"הרגו" פעם אחר פעם "בירי סלקטיבי מדויק" את אותו מחבל. על פי התחקיר, כולם ביצעו ירי סלקטיבי מדויק, למרות מספר רב של פגיעות בבני הערובה.
הייתי אמור לקבל את הפיקוד על היחידה בתוך 48 שעות, ולהפתעתי, הייתי היחיד שמסר דיווח אל מול אולם תדריכים מלא בקציני ובלוחמי היחידה. אמרתי שבשל מעצור בנשק יריתי כדור אחד בלבד, וכי ייתכן כי בשל כך פספסתי את המחבל שאליו כיוונתי, או שאולי אף פגעתי בבן ערובה.
"ידעתי כי מדובר בהחלטה חדה, ברורה וכואבת". עמר בר-לב
(צילום: דנה קופל)
לא היה לי קשה לעמוד כך בפני כל חיילי היחידה ולדווח על המעצור בנשק או על החשש שמא פספסתי, אך הטריד אותי מאוד האופי שנשא התחקיר; לא יסודי, לא מעמיק, ומעל הכול לא מהימן עוד נושא שלא הערכתי באותה עת שאיאלץ להשקיע בו מאמץ רב בחודשים הבאים הקפדה על דיווחי אמת, גם אם הם כואבים.
מאוחר יותר, מפקד בית הספר ללוחמה בטרור, שנכח בתחקיר, הלביש עלי את הסיפור, כאילו אני הוא זה שהרג את אירית פורטוגז. הוא הגיע למסקנה הזאת, כיוון שמבין כל עשרות לוחמי היחידה שהשתתפו בהשתלטות, הייתי היחיד שדיווח שירה כדור אחד לעבר מחבל, ושייתכן שפגעתי בשוגג בבן ערובה.
השמועה התפשטה במהירות, אך אלי היא הגיעה מלֹא אחר מאשר ראש אמ"ן, אהוד ברק. כמה ימים לאחר האירוע הרים אלי אהוד טלפון מתוך כוונה לעודד את רוחי, באומרו כי פגיעה בבני ערובה במהלך מבצע פיגוע מיקוח היא חלק מהמחיר שגובה מבצע לשחרור בני ערובה, ולדבריו אין זו הפעם הראשונה שמפקדים ביחידה פגעו והרגו בשוגג בני ערובה.
הופתעתי, ומיד הבהרתי לאהוד כי מדובר ברכילות מרושעת וחסרת כל בסיס; אירית פורטוגז נפגעה מארבעה כדורים וגופתה נמצאה בקדמת האוטובוס, בעוד אני יריתי כדור אחד בלבד בדמות שהתרוממה בחלקו האחורי.
טקס החלפת הפיקוד
יום ראשון, 15 באפריל 1984, הרחבה שלפני הלשכה מסדר החלפת מפקדים. לפני המסדר נזכרתי בטקס החלפת המפקדים ב 1973, כעשור קודם לכן, שבו החליף גיורא זורע את אהוד ברק, בעודי חייל צעיר בפלגת אימונים.
אהוד נתן כרגיל נאום "חוצב להבות", שבסופו פינה את הבמה למחליפו גיורא. וגיורא, בחספוס האופייני לו, שמאוחר יותר הכרנו היטב ואף הערצנו, ובהרמת קול אופיינית ומאיימת, אמר משפט אחד בלבד: "נתראה בשטח ושיהיה בהצלחה לכולנו".
החלטתי גם אני שלא להרבות במילים, וללכת בעניין זה בדרכו של גיורא, אבל עם קצת יותר סטייל וביתר אריכות ובפחות איום. בערב החלפת הפיקוד נערכה מעין מסיבה כחלק מ"חג היחידה". באירוע נכחו הרמטכ"ל משה לוי ("משה וחצי"), ראש אמ"ן אהוד ברק, נשות המפקד היוצא והנכנס, מפקדי מערך המ"מ, וכמובן מפקדי וחיילי היחידה. עוד נכח שם אבא שלי, שהיה על תקן של "אביר המסדר", מעמד אשר הוא זכה לו בעת היותו רמטכ"ל, ולכן זומן אוטומטית לכל חגי היחידה.
בנאום שנשאתי דימיתי את היחידה ללהקת ג'ז. לא שהייתי מומחה גדול לג'ז, אבל ידעתי שבג'ז הנגינה מתחילה על בסיס מסגרת תווים מוכרת וברורה, על אלתור בהמשכה, תוך האזנה והתייחסות הדדית של הנגנים האחד לשני, ועל התכנסות וחזרה לשורת התווים בסופה.
בדימוי הזה ביטאתי את תפיסת הפיקוד והניהול שלי כאותו נגן ג'ז שמה שמייחד אותו זו יכולת האלתור תוך פריצת המסגרת. כך גם היחידה. היא צריכה לפעול על בסיס מוצק של מסגרת התחלתית ברורה, שממנו היא תצא לא פעם תוך אלתור פורץ גבולות ומסגרות, ולבסוף תחזור ותתכנס אל המסגרת המוכרת.
כבר אז ניצב לנגד עיני משפטו הידוע של ארכימדס, "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם", שהיווה עבורי המוטו לאופן שבו עלי להוביל את היחידה חייבת להיות נקודת משען ברורה ואיתנה, כיוון שרק על בסיסה ניתן יהיה לפרוץ קדימה, ובלעדיה אין לדעת לאן. ואכן, בחודשים הראשונים שלי בפיקוד התמקדתי "בכתיבת התווים" בביסוס נקודת המשען שתהווה את הבסיס האיתן לפריצות הדרך שיבואו בעקבותיה.
השנתיים שבהן פיקד שי על היחידה היו סוערות. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ובעקבותיה ביצעה היחידה בהצלחה סדרת מבצעים מרשימה. ראש אמ"ן, אהוד ברק, הרחיב על כך בדברי הברכה הארוכה והמפרגנת לשי לרגל סיום תפקידו. בעוד אני קיבלתי את דבריו של ראש אמ"ן כמובנים מאליהם, ידידה אשתי התרשמה מאוד מדבריו, ולחשה באוזני, "האם גם בעת סיום תפקידך יאמרו עליך דברים דומים?".
רשומון
כמה שבועות לפני שהתמניתי למפקד היחידה הכריז שי על טיול קצינים לסיני שייערך מיד עם כניסתי לתפקיד. הטיול נמשך כעשרה ימים. אני נשארתי לערוך את התחקירים ביחידה על אירוע קו 300, כמו גם על חלקה של היחידה בתחקירים הצה"ליים. מדובר בתחקיר יחידתי ובתחקיר צה"לי, שכָּלל את כל הכוחות שהיו שם. היה מוזר ביותר להוביל את התחקירים ללא שי, שפיקד על ההשתלטות, וללא חלק מקציני היחידה.
בתחקירים הפנימיים התברר לי כי במהלך אותו לילה אחד מהצלפים שלנו היה מבולבל. לא ברור היה אם הוא ירה או לא, ואם כן, במי? בתסריט מעט שונה, זה היה עלול להיגמר בפגיעה במי מלוחמינו. בראייתי, הוא כשל ברגע המבחן העליון של כל צלף, ולא פעל על פי המצופה ממנו. בו במקום החלטתי להדיחו מהיחידה.
ההחלטה התקבלה בהלם במסדרונות היחידה. מדוע להדיח צלף גם אם הוא "קצת התבלבל?" הרי בסופו של דבר לא נגרם כל נזק ועמדנו במשימה. נזכרתי באירוע שהתרחש שנים קודם לכן, שבו במהלך מבצע, בשלב קריטי, נרדם אחד הלוחמים. היה ברור לנו, מפקדי הצוותים, כי על מפקד היחידה להדיחו, אך כיוון שהוא היה אחד הלוחמים הטובים בצוות ולאור שתדלנותו של מפקד הצוות שלו אצל מפקד היחידה החליט האחרון להשאירו ביחידה.
אשר להחלטה שלי, ידעתי כי מדובר בהחלטה חדה, ברורה וכואבת. למעשה, זאת היתה ההחלטה הקשה הראשונה שלי כמפקד היחידה, אבל לא היו לי לבטים לא בהחלטה שקיבלתי, וגם לא באותה דרך אשר המשיכה להנחות אותי בכל שלוש השנים הבאות.
***
במהלך השבוע הראשון והשני החלו לרוץ שמועות ברחבי היחידה על התעללות קשה בשני המחבלים שירדו מהאוטובוס בעודם חיים. אלה אותם מחבלים אשר מצאו את מותם כמה שעות מאוחר יותר, לאחר שהועברו לידי אנשי השב"כ.
עבר עוד שבוע, והשמועות המשיכו להתגלגל. החלטתי לאסוף את כלל העדויות מבין חיילי היחידה מי ראה מה ומתי והטלתי את מלאכת האיסוף על אחד מסגנַי. כעבור כמה ימים הוגש לי דוח עם כל העדויות שנאספו, על פי סדר זמנים כרונולוגי.
מהדוח צפה ועלתה תמונה קשה מסכת מתגלגלת של התעללות נוראה בשני המחבלים שירדו בחיים מהאוטובוס, שהסתיימה בפציעה קשה שלהם ובאובדן הכרה, ולבסוף גם במוות. ומי המתעללים? מי לא? החל מחיילים לובשי מדים לא מהיחידה דרך שוטרי משטרה צבאית, ועד לאנשים בבגדים אזרחיים וחוזר חלילה. אט אט, תוך קריאת הדוח, ממש ראיתי לנגד עיני איך שני המחבלים דועכים מכה אחר מכה, וכיצד פורחת נשמתם.
במקביל, בתקשורת ובצה"ל החלה להתגלגל האשמה נגד קחצ"ר, תא"ל יצחק מרדכי, על כי הוא האחראי להריגתם של השניים. כחודש לאחר האירוע, בניגוד להוראת הצנזורה, הופיע בעמוד הראשון של העיתון "חדשות" הצילום המפורסם של הצלם אלכס ליבק, שבו נראה תא"ל מרדכי מתרחק מהאוטובוס כאשר הוא אוחז בכוח בשני המחבלים בעודם בחיים.
מה עוד צריך היה הציבור ולצערי, לא רק הציבור לראות כדי להאמין שאכן מרדכי הוא זה שבמו ידיו הרג את המחבלים? מרדכי אכן הודה שהוא הכה פעם או פעמיים את אחד המחבלים בקת אקדחו כדי לקבל תשובת אמת לשאלה אם הם השאירו מאחוריהם מטען נפץ שעדיין עלול להתפוצץ.
ואולם, מהעדויות שאספתי ביחידה הצטיירה תמונה שונה ההתעללות במחבלים החלה רק לאחר שתא"ל מרדכי העביר אותם הלאה לשב"כ, בעודם בהכרה מלאה. החלטתי להוציא מכתב רשמי ממני, מפקד היחידה, לקחצ"ר. צירפתי אליו את הדוח הפנים יחידתי, המצביע על מסכת ההתעללות במחבלים לאחר שמרדכי העביר אותם הלאה, עם העתק לרמטכ"ל משה לוי. הייתי משוכנע כי מסמכים הללו יסירו כל חשד מתא"ל מרדכי ויזַכו אותו לחלוטין.
עבר שבוע, ועוד שבוע, שבמהלכם טבעת החשדות סביב צווארו של תא"ל מרדכי הלכה והתהדקה ו... שום תגובה למכתב. שום אזכור. כלום. לא ממנו ולא מלשכת הרמטכ"ל.
***
ההיכרות שלי עם איציק מרדכי היתה אז כבר בת למעלה מעשור. ב 1971, בבסיס הטירונות של הצנחנים שבסנור, רס"ן מרדכי היה המב"ס (מפקד הבסיס). אני הייתי טירון, בנו של רמטכ"ל. זומנתי "באופן אקראי" לשיחת חתך בלשכתו של מפקד הבסיס.
בראשית 1984, במהלך קורס מג"דים, פגשתי אותו שוב הפעם כתא"ל מרדכי וזאת חודשים ספורים לפני קבלת הפיקוד על היחידה. עברו 12 שנים מאז המפגש הראשון בינינו, והמב"ס מרדכי כבר נהיה לקחצ"ר בדרגת תת אלוף. במסגרת הקורס, כל מפקדי החילות בצה"ל הופיעו והרצו בפנינו, המג"דים לעתיד. ההרצאה הטובה ביותר מובנית, ברורה, מתפתחת, עם התחלה, אמצע וסוף - היתה של יצחק מרדכי. יצאתי נפעם מההרצאה, אך יותר מכך מהשינוי המרשים שחל במב"ס מסנור.
***
סמכותו של איציק מרדכי היתה תמיד ברורה ומלאה. כקחצ"ר הוא ראה את עצמו כמפקד העל של אירוע קו 300, ומתוך כך, אני מניח, חש כי האחריות הכוללת על המבצע, ועל כלל הכוחות כולם, רובצת על כתפיו. ואצל איציק מרדכי אחריות כוללת היא בדיוק כזו: כוללת! גם כאשר המשימה משתבשת.
לכן, להערכתי כבר אז הוא החליט במודע שלא לעשות כל שימוש במכתב ובעדויות ששלחתי אליו, ולא לגלגל לדרגים שמתחתיו את האחריות למותם של המחבלים. נאמן לדרכו כי האחריות בזירה היא כולה שלו, הוא סוכך על פקודיו והגן עליהם למרות הפגיעה הקשה בשמו הטוב. באותה עת הוא לא ידע כפי שאף אחד מאיתנו לא ידע שאנשי השב"כ הם אלה שעם אור ראשון הוציאו להורג את שני המחבלים, על פי הוראתו הישירה של ראש הארגון.
שלב העיצוב
את החודשים הראשונים הקדשתי לעיצוב היחידה על פי תפיסתי לא חסכתי בשום נושא או תחום. החל מהנושא המבצעי, אופן ההכנה והניהול של ישיבות, תרגולים ושל אימונים, דרך מבנה מטה היחידה, תִקנון כ"א, בינוי, ועד לנושאים ערכיים, ובהם משמעת ודוגמה אישית. חלק מהנושאים היו כבר בשלים במחשבתי ערב הכניסה לתפקיד, חלקם התגבשו ממש בשבועות הראשונים.
זכורה לי שיחה עם אבא שלי, כמה חודשים לאחר כניסתי לתפקיד, בנושא השינויים והרוח החדשה שאותה אני מבקש להנחיל ביחידה. להפתעתי, עצתו היתה ש"מהפכות עושים בהתחלה". הופתעתי לאור הטענה הממסדית המקובלת, שעל פיה בתחילה יש להכיר וללמוד ורק לאחר מכן לשנות. אולי אף יותר מכך הופתעתי שהעצה הגיעה מפי אבא רמטכ"ל לשעבר, איש המערכת הגדולה, שעודד אותי ללכת בדרך המהפכנית שלי, ולא להמתין.
הנושא הראשון שעליו "הסתערתי" היה הישיבות והדיונים בלשכה. הרושם והניסיון הקודם שלי, "מעברו השני של שולחן מפקד היחידה", היה שפעמים רבות דיונים נמשכו לנצח, ללא עבודת הכנה ראויה, והזמן פשוט "התאדה".
שנים מאוחר יותר הכרתי בכך שזמן הוא המשאב היקר ביותר, בוודאי שלי. החלטתי, כבר מהיום הראשון, כי כל דיון שייערך אצלי בלשכה יימשך 55 דקות בלבד, ולאחריו יהיו חמש דקות הפסקה. לא יהיה דיון שלא יוכן, יוצג ויונחה, בהחלטה מראש, על ידי מי מהמשתתפים.
במידה שקיים נושא רחב שיש לדון עליו ארוכות, הוא יחולק לחלוקת משנה, שכל אחת מהן לא תחרוג מ 55 דקות. לצדם של דיונים אלה, יהיו גם דיונים מסוג אחר, שעליהם יוחלט מראש; דיונים חופשיים, סיעור מוחות, שבהם לא תהיה מגבלת זמן, לא הנחיה מראש, וגם לא בהכרח שיהיו מסקנות ברורות לפעולה. את ההגדרה של סוג הדיון אקבע בעצמי. החלטה זו התקבלה בידי קציני המטה בספקנות רבה, ולא פעם אף בגיחוך, ושלא בנוכחותי אף בלגלוג ובסקפטיות, אך אני בשלי. כך, בחודשים הראשונים, נאלצתי להשקיע מאמץ רב בעמידה על הכללים החדשים, הלא מקובלים, הלא נוחים והלא קלים. אבל כעבור כשלושה חודשים הם נהפכו לנורמה, ומאותו רגע ועד לסוף הקדנציה שלי כך בדיוק התנהלו הדברים.
לא הייתי מוכן יותר לאותן שיחות וסיכומים חטופים, שהיו מאוד מקובלים ביחידה במשך שנים, כמו למשל לצוד את מפקד היחידה בדרכו מהלשכה לחניה או בדרך לחדר האוכל ולנסות לסגור איתו עניין.
ביקשתי מקציני המטה ביחידה שלא להפציץ אותי בבעיות ובשאלות שוטפות שאינן דחופות, ולרכזן לישיבה השבועית.
דיונים עם קציני המטה סגן קצין אג"ם, קמ"ן, מפל"גים נקבעו מראש לשעות קבועות ולימים קבועים. קבעתי את יום שני כיום הדיונים. באותה עת יום שני היה היום שבו נערכו דיוני מטכ"ל, ולכן הערכתי כי הסיכוי שאזומן ביום זה לדיון אצל ראש אמ"ן הוא נמוך. הודעתי למפקדים המקבילים במערך המ"מ שלא לקבוע איתי דיונים ביום זה. כך, לכל אורך התקופה, הצלחתי לשמור על עקביות מסוימת.
חודש לאחר כניסתי לתפקיד החלטתי כי כל לוחמי היחידה ישתתפו בריצת המיני מרתון 21.1 קילומטרים הראשונה שנערכה בירושלים. לתפיסתי, על כל לוחם בסיירת מטכ"ל להיות מסוגל לרוץ מרחק כזה גם ללא הכנה מיוחדת. באווירה של השנים האחרונות ביחידה, בצה"ל ובחברה הישראלית, אולי הדבר נשמע מובן מאליו, אך ב 1984 זה היה שונה לחלוטין. ועל כך שהמפל"גים, ובראשם מפקד היחידה, ירוצו את כל המרחק הזה? הס מלהעלות על הדעת.
למחרת המרתון דיווח לי שחר, מפל"ג ייעודי, כי שלושה חיילים "מהפַּלגה" פלגה ייעודית מצוות י', לא רצו את המרחק וחתכו לסיבוב העממי של החמישה קילומטרים. לא זו בלבד שהם חיפפו, הם אף הודיעו מראש למפקד הצוות כי אין בכוונתם לרוץ את מלוא המרחק. והוא, לאחר שלא הצליח לשכנעם, פנה לשחר שנתן להם פקודה מפורשת לרוץ את מלוא המרחק. זה לא קרה.
זכרתי מפקדי יחידה לפנַי שעמדו במצבים דומים מתפתלים על כיסאם, ולבסוף מעגלים פינה ומוותרים. אני גם זוכר את עצמי, כמו גם מפקדי צוותים אחרים, מבקרים את מפקדי היחידה, ואפילו כועסים. והנה ניצבתי בפנֵי דילמה דומה.
שחר וי' ציפו ממני לעשות מעשה, שנוגע לליבת מעמדם של לוחמי הפַּלגה הייעודית ולליבת מעמדם שלהם כמפקדים, אלא שאני רק חודש ימים בתפקיד. בפשטות, היה מדובר ב"סירוב פקודה". ולא רק פקודה של מפקד צוות, כי אם גם של מפל"ג. קיבלתי החלטה בתוך רגע. הודעתי לי', למפקד הצוות ולשחר המפל"ג כי שלושת הלוחמים יודחו מהצוות.
כמה שבועות מאוחר יותר סיפר לי גיורא זקין, פסיכולוג היחידה, כי האירוע עורר גלים בפַּלגה הייעודית. היו לו לא מעט שיחות עם הלוחמים והמפק"צים, שבהן הוא ניסה להסביר להם כי מדובר בגישה אחרת, ש"זו דרכו של עמר", המפקד החדש, וכי עליהם להסתגל ולהתיישר לנוכח הגישה החדשה.
