אזרחים אוקראינים מביאים מזון לחיילים אוקראינים בצפון קייב
(צילום: רון בן ישי)
התותחים לא רעמו בקייב במשך כל שעות היום. הפעם הרוסים עמדו במילתם ונמנעו מלהפגיז ולהפציץ ביישובים שמסביב לבירה, שאליהם או שנכנסו חלקית או שמתכוונים להיכנס אליהם, תוך כדי שהם מהדקים באיטיות את המצור על העיר. אבל אמש (שלישי), סמוך לשעה 20:00 נשמעה ההתפוצצות הראשונה. כנראה מדובר בטיל רוסי ששיגורו מסמן את סיום שעות החסד שהיו לנו.
עוד לפני שנכנסה הפסקת האש לתוקף באופן פורמלי, יצאתי לסייר בעיר כדי לראות מה קורה בכל הצירים העיקריים הנכנסים לעיר מצפון, ממזרח וממערב, שעליהם צפויים הטנקים הרוסיים לנוע. ירד שלג והשמש בצבצה מדי פעם מבין העננים, וראיתי אנשים רבים, לא רבים מדי, שהולכים ברחובות. כמה מהם נושאים סלי קניות, וכמה סתם עומדים ומעשנים סיגריה. בניגוד לסקפטיות ששידר הנשיא זלנסקי שדיבר מארמון הנשיאות, בקייב התייחסו ברצינות להכרזה הרוסית על הפסקת האש.
הקצין האוקראיני שלוקח איתו את הספר של גולדה לשדה הקרב
(צילום: רון בן ישי )
האווירה הייתה כמעט נינוחה. קייב אימצה לעצמה אורח חיים שאפשר לקרוא לו שגרת מצור: תורים ארוכים של פליטים השתרכו לפני שיירות קטנות של 3-2 אוטובוסים שהיו אמורים לפנותם לגבול פולין. על גבם הם נשאו תרמילים גדולים, ואחד-אחד הניחו אותם בתאי המטען של האוטובוסים. היו גם תורים שהאוטובוסים עדיין לא הגיעו אליהם, ואנשים עמדו בשתיקה וחיכו, אבל השינוי המרשים ביותר הוא במערך הביצורים שעכשיו הוא מהווה מחסום של ממש, גם לגדודי הטנקים החדישים של רוסיה שינסו לעבור אותו.
מערך הביצורים הזה כבר לא רק יאט את תנועת הטנקים אלא יחסום אותם ממש. ראיתי איך פעילות ההתבצרות עוברת מיוזמה מקומית של אזרחים שממלאים שקי חול ומכינים בקבוקי תבערה, למערך תעשייתי עצום שהופך נקודות מפתח ברחובות הראשיים הרחבים של קייב ובכבישים המהירים שיוצאים ממנה למוצבים של ממש. כיכר מיידאן שבמרכז העיר הזכירה לי את מוצב איישייה בדרום לבנון כשעוד צה"ל היה שם, רק בקנה מידה של פי חמש או פי שש. בטונדות גדולות שלפניהן ערוגות של מחסומי מתכת קשורים זה לזה בשרשראות ברזל, או מעוגנים לקוביות בטון שעל הכביש.
תוך כדי נסיעה בין המחסומים והביצורים ראיתי בכמה הזדמנויות חיילים של הצבא האוקראיני ומתנדבים של ההגנה הטריטוריאלית אוחזים פרחים בידיהם. לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל נדיה המתורגמנית אמרה לי בהתפעלות: "תראה, הם מחלקים פרחים, אתה יודע למה?". עניתי שלא. "היום יום האישה הבינלאומי והם זכרו לכבד אותנו, הנשים". האמת, יש מה ללמוד מהאוקראינים.
המכוניות המעטות שנסעו ברחובות מתפתלות בין המכשולים האלה שמספיקים בקושי למעבר של משאית לא גדולה. בשכונת אובלון בצפון קייב, שכוחות השריון הרוסי נמצאים בסמוך אליה, ראיתי שמאחורי הבטונדות מוכנים מאות בקבוקי תבערה לאזרחים או לאנשי ההגנה הטריטוריאלית שאמורים להשליך אותם. העבודות נמשכות ללא הרף, סמי טריילרים מביאים שקי חול באלפים, וייקח שנים לפנות את הביצורים האלה שביניהם התהלכו היום אנשים כדי ליהנות מקצת מקרני השמש ולשאוף אוויר צח אחרי לילה במטרו. "ישנתי כל הלילה על מזרן גומי בעומק של 100 מטר", אמרה לי נדיה שעמדה בפתח אחת מתחנות המטרו ועישנה סיגריה עם חברה. "אחרי כמה לילות שם למטה נדמה לך שזהו כבר העולם האמיתי, אבל עכשיו כשעליתי למעלה אני רואה שיש עוד שמש ויש שלג ויש תקווה".
ליד מוצב קטן בפאתי השכונה הכי צפונית בקייב, וישגורוד, נעצרה מכונית כחולה מרופטת שממנה יצאה אישה עם סיר ובתוכו תבשיל מהביל, אותו הביאה למילואימניקים שישבו מאחורי שקי החול וכיוונו נשק לעבר המכוניות על הכביש. המחסומים שהוקמו הפכו למוצבים קטנים, אבל בלי מחפה ראש שסביר שלא ייתן מחסה למי שיושב בהם, אם תהיה כאן הפגזה. בחצר המוצב הקטן עומד תנור עצים לא גדול עם ארובה שלקוחה כאילו מסיפורי הנזל וגרטל, ושם המילואימניקים האוקראינים מחממים את הקדרות שמביאים להם התושבים וקרוביהם מתוך השכונה.
נטליה, שהביאה את הסיר עם התבשיל, לא רצתה להצטלם - אבל לבסוף נאותה וכשעקבנו אחריה אל תוך המוצב, פתאום אחזה בכתפי ידו של המפקד שעשה לי בתנועות נמרצות שאסור לצלם. האוקראינים טוענים שבסופו של דבר, הרוסים משיגים כל צילום - גם אם מופיע רק בישראל - ויודעים היכן העמדה נמצאת ועד כמה היא יכולה לעמוד בפני הפצצות. לכן בכל פעם שניסיתי לצלם מחסום נגד טנקים, מוצב או עמדה שלידו, מיד נחקרתי, בדקו בכליי, ובדקו את המצלמה. היה לא נעים.
לאט לאט התרגלתי לבקש רשות ולהיתקל תמיד בסירוב, אבל הפעם מפקד המוצב דווקא נענה להפצרותיי. בכלל, בווישגורוד נתקלתי באנשים הרבה פחות חשדנים והמילואימניקים שמחו לדבר איתי. מפקד מחלקה במילואים, שבימים רגילים מנהל חברת נדל"ן גדולה, ענה לי כששאלתי לשמו: "שמי אלכס גורגן, אבל הכינוי שלי הוא ציון". שאלתי אותו איך הגיע להיות ציון, ואמר "לא רק ששמי ציון, אני ציוני".
אלכס הסביר לי שהוא מעריץ את גולדה מאיר שנולדה בקייב, וכאילו לא די בכך - הוא הוריד מגבו את התרמיל הצבאי והחל מוציא מתוכו בדרמטיות בזה אחר זה בקבוק מים, מכשיר לראיית לילה, וכן הלאה, עד שהגיע לספר. הוא מוציא את הספר שעל כריכתו כתוב באותיות קיריליות "גולדה". מסתבר שהאיש מעריץ גדול של גולדה מאיר, ורוצה להקים לה אנדרטה בקייב. "אתה תראה, היא עוד תקום", אמר לי. שאלתי אותו אם הם מסוגלים לעצור את הרוסים, והוא ענה באנגלית טובה: "בטוח, יש לנו מוטיבציה עודפת".
אמש, כאמור, התחדשו הפיצוצים והם נעשים כעת תכופים יותר ויותר. ההפוגה נגמרה ואני רואה מהחלון שהסירנות כבר הניסו את האנשים המעטים מהרחובות. עוד לילה לא שקט בקייב.
פורסם לראשונה: 22:36, 08.03.22
