החלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להשהות את תוכניתו לתקוף את תחנות כוח באיראן ולפתוח במשא ומתן עימה הושגה – כך דווח – בעקבות תיווך של טורקיה, מצרים ופקיסטן. החיבור בין שלוש המדינות נראה ממבט ראשון משונה ומפתיע, אולם ניתוח ההתפתחויות באזור מאז 7 באוקטובר מלמד שאין מדובר בתופעה חדשה. היא מבוססת על אינטרסים משותפים והיא מסמנת היערכות אזורית חדשה שצריכה להדאיג את ישראל.
1 צפייה בגלריה
רמטכ"ל צבא פקיסטן אסים מוניר לצד יורש העצר של סעודיה בן סלמאן וראש ממשלת פקיסטן
(צילום: Press Information Department via AP)
ראשיתה בכינוסה של ועידת פסגה של 22 מדינות ערב ו-57 מדינות אסלאם בריאד בנובמבר 2023, סמוך לאירועי 7 באוקטובר, וזאת מתוך כוונה לגבש עמדה קולקטיבית ערבית-אסלאמית כלפי המלחמה בעזה. אחת התוצאות של פסגה זו הייתה הקמתה של "השמיניה" – נציגות משותפת שכללה את סעודיה, אינדונזיה, טורקיה, קטר, ירדן, מצרים, ניגריה ופלסטין, שתפקידה היה לעמוד בקשר עם המעצמות כדי לקדם הפסקת אש וסיוע הומניטרי לעזה. מהר מאוד ניגריה ופלסטין פרשו ובמקומן נכנסו פקיסטן ואיחוד האמירויות.
המעורבות של מדינות אלה במהלך המלחמה בעזה באה לידי ביטוי בכינוסים משותפים של שרי החוץ ופרסום הודעות משותפות. בספטמבר 2025 פרסמו הודעת תמיכה בתוכנית טראמפ לפתרון בעזה; בנובמבר 2025 הם פרסמו הודעת תמיכה ביישום השלב הראשון בתוכנית טראמפ. ניכר כי בין חברות "השמינייה" לא שררה תמיד הרמוניה, אולם מה שאיחד אותם כנציגים של העולם הערבי והמוסלמי היה הרצון להביא לפתרון המשבר בעזה באמצעות מימוש תוכנית טראמפ וזאת במטרה לחזק את היציבות האזורית.
שני סבבי המלחמה נגד איראן העלו את סף החששות של המדינות הללו מפני הידרדרות היציבות האזורית לכאוס, בעיקר סביב ההשלכות הביטחוניות והכלכליות של סגירת מצרי הורמוז. ב-18 במרץ אירחה ריאד מפגש של 12 שרי חוץ ממדינות ערביות ואסלאמיות – מצרים, ירדן, כווית, קטר, פקיסטן, לבנון, איחוד האמירויות, סוריה, טורקיה, אזרבייג'ן ובחריין – רובן סמוכות לאזור המלחמה והיו חשופות לפגיעות מצדה של איראן. ההודעה גינתה את התקיפות של איראן כנגד מדינות המפרץ, טורקיה ואזרבייג'ן, הביעה תמיכה בהחלטת ממשלת לבנון לאכוף את שליטת המדינה על הנשק, וכן גינתה את התקפות של ישראל על לבנון ואת שאיפות ההתפשטות שלה באזור.
הקמת פלטפורמה ביטחונית
במהלך המפגש דנו שרי החוץ של טורקיה, סעודיה, מצרים ופקיסטן בהסכם להקמת פלטפורמה ביטחונית חדשה להתמודדות עם האתגרים האזוריים ולשיתוף פעולה של התעשיות הביטחוניות. על רקע זה אולי אין זה מפתיע למצוא את טורקיה, מצרים ופקיסטן מנסות לתווך בין איראן וארצות הברית במגמה להביא לסיום המלחמה.
מה מחבר את המדינות הללו? ראשיתה ברמה הבילטרלית. כך, למשל, סעודיה ופקיסטן חתמו בספטמבר 2025 על הסכם הגנה ביניהן, כולל שיתוף פעולה צבאי וכן התחייבות לראות בתקיפה צבאית נגד אחת מהן כמתקפה על שתיהן. אך בשעת המבחן פקיסטן לא באה לסיועה של סעודיה בשעה שהותקפה על ידי איראן. התקרבות דו-צדדית התחוללה גם בין מצרים וטורקיה, ובין טורקיה וסעודיה: ב-4 בפברואר 2026 ערך ארדואן ביקור בריאד, ולמחרת הגיע לביקור בקהיר. מעבר להצהרות משותפות שלימדו על תמימות דעים ברוב בעיות השעה, שני הביקורים הניבו הסכמים למכביר בין המדינות בתחומי הסחר והביטחון.
החיבור בין המדינות מבוסס כמובן על אינטרסים – חלקם משותפים וחלקם בילטרליים בלבד. לכל המדינות הללו אינטרס מדיני וכלכלי לשמר ולחזק את הקשרים עם ארצות הברית. לא פלא כי כולן חברות במועצת השלום שהקים טראמפ. הן מעוניינות לגמד את מקומן של איראן, ישראל ואולי אף הודו במערכת האזורית. למעשה, המלחמה חיזקה את האסכולה במזרח התיכון הרואה גם באיראן וגם בישראל שני סוכני כאוס אזוריים. אולם, בעוד איראן הוחלשה באופן משמעותי, גם אם יישאר המשטר על כנו, הרי ישראל הוכיחה את עוצמתה הצבאית והמודיעינית. יתרה מזו, הדימוי של ישראל כבריון אזורי, כפי שהשתקף בתקיפות בקטר ובאיראן, כמו גם מדיניות ממשלת הימין בשטחי הגדה המערבית ועזה, בסוריה ובלבנון – מחזק את התפיסה שישראל חותרת להשגת דומיננטיות אזורית.
השלכות אזוריות
להתלכדות המדינות הללו – גם אם היא מדינית בלבד – יש השלכות אזוריות, ואולי אף מעבר לכך. האוכלוסייה של מצרים, פקיסטן, טורקיה וסעודיה מגיעה ביחד כמעט ל-500 מיליון איש (פקיסטן לבדה מונה למעלה מ-250 מיליון תושבים). יתרה מזו, ברשותה של פקיסטן מצוי נשק גרעיני, סעודיה היא ספקית הנפט השלישית בעולם ובעלת העתודות השנייה בעולם עם מעמד מרכזי בעולם המוסלמי והערבי בהיותה שולטת על המקומות הקדושים לאסלאם, ואילו טורקיה חברה בנאט"ו ונהנית מכלכלה מפותחת ותעשיית נשק מתקדמת.
ישראל צריכה להיות מוטרדת מהחיבור בין המדינות הללו. החשש העיקרי הוא מבידודה של ישראל באזור. אמנם נראה כי אין סכנה להסכמי השלום והנורמליזציה ששרדו את המלחמה בעזה, אולם ההידרדרות ביחסיה של ישראל עם המדינות באזור – במיוחד עם מצרים וירדן – תשפיע גם על מידת ההיתכנות של קידום הסכמי נורמליזציה עם מדינות נוספות באזור, ובמיוחד עם סעודיה, לאחר סיום המלחמה.
חשש נוסף הוא חיזוק מעמדה של טורקיה באזור, כתוצאה מהחלשתה של איראן. לאור התגובה הצבאית הנרפית של סעודיה נגד התקפות איראן עליה ולאור ההידרדרות במעמדה האזורי של מצרים לאורך השנים, טורקיה נותרה לבדה בחתירה למנהיגות מוסלמית אזורית. ישראל מהווה ללא ספק גורם מפריע.
ישראל צריכה לצפות כי בעקבות המלחמה יתגברו הקולות בעולם המוסלמי והערבי – ואולי בעולם כולו – לפתור את הבעיה הפלסטינית – ראשית בעזה, אך לאחר מכן גם בשטחי הגדה המערבית. אין ספק שהמועדון הערבי-מוסלמי החדש ימצא כאן כר נרחב משותף לפעילותו.
פרופסור אלי פודה הוא חבר ועד מנהל במכון מיתווים, מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, וחבר בקואליציה לביטחון אזורי
