שר המשפטים יריב לוין החל הערב (רביעי) באופן רשמי בניסיון להדיח את היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב מיארה, מתפקידה. שר המשפטים פנה למזכיר הממשלה בבקשה לקיים "הצבעה דחופה" על הדחתה, וצירף "תיק ראיות" המלמדות לדבריו על התנהלותה הבלתי הולמת ועל חילוקי דעות מהותיים בינה לממשלה.
אנו מצויים לקראת אחד מהמשברים השלטוניים-משפטיים החריפים ביותר בתולדות המדינה. האוזן והקשב הציבוריים מתקשים לשמוע שוב ושוב את הזעקות על אודות "הפגיעה בדמוקרטיה" או "חזרת המהפכה המשפטית". המלחמה הקשה, החללים הרבים, שיקום הפצועים, המאבק להשבת החטופים והמצב הביטחוני המתוח, מטבע הדברים, מקבלים את תשומת הלב הציבורית והתקשורתית, וכך ראוי. ואולם, הניסיון לפיטורי היועמ"שית, שומרת הסף של שלטון החוק, הוא רעידת אדמה בקנה מידה היסטורי.
כפי שכתבתי בעבר, רה"מ ושר המשפטים עומדים לגלות שפיטורי היועמ"שית הם משימה כמעט בלתי אפשרית. מאז קום המדינה נוצרה במדינת ישראל מציאות ייחודית, שבה במשרד המשפטים ישנו שר העומד פורמלית בראש המשרד, אך תחתיו יש בעל תפקיד חשוב ומשמעותי בהרבה – היועץ המשפטי לממשלה. פקיד בכיר, שאינו איש פוליטי.
הוא בעל עצמאות ושיקול דעת מלא, והאחראי על מתן הייעוץ המשפטי לממשלה ולזרועותיה, על התביעה הכללית ועל ייצוג המדינה והאינטרס הציבורי בערכאות. היועץ המשפטי הוא הפרשן המוסמך של הדין ביחס לממשלה, המפקח על חוקיות פעולותיה.
הפרשה הראשונה שבה התגלע עימות חזיתי בין הממשלה ליועצה המשפטי, ושבה הובהר לממשלה כי היועץ אינו עורך דינה הפרטי, התרחשה ממש בימי ראשית המדינה – בסוגיית העמדתו לדין של איסר בארי בתחילת שנת 1949.
רה"מ דוד בן-גוריון ביקש אז שבארי לא יעמוד לדין בגין חלקו בהוצאה האסורה להורג של הקצין מאיר טוביאנסקי. היועמ"ש הראשון, יעקב שמשון שפירא, עמד על כך שבארי יועמד לדין. בן-גוריון הזדעק וביקש מהיועץ לשנות את עמדתו ולהביא את העניין לדיון בממשלה, בטענה כי היועץ המשפטי הוא "עורך הדין הפרטי של הממשלה" – ועליו לקבל את הוראותיה.
"מקרה זה קבע במידה רבה את מעמד התפקיד"
היועמ"ש שפירא התעקש שאסור להתערב בשיקול דעתו, ואף איים כי יתפטר מתפקידו. לבסוף קיבל בן-גוריון את עמדתו של שפירא ונסוג. לימים סיכם היועץ שפירא את הפרשה באומרו כי "מקרה זה קבע במידה רבה את מעמד התפקיד… הם ידעו שאי-אפשר להתערב בשיקולי היועץ המשפטי. זה לא כתוב בשום חוק, לא היה כתוב בשום החלטה, אבל ככה זה נקבע, וזה נקבע לתמיד".
נראה שהממשלה ושריה ייאלצו להבין שהיועצת המשפטית לממשלה לא הולכת לשום מקום, וכפי שהיה מאז פרשת בארי בשנת 1949, המאבק בין הדרג הפוליטי לייעוץ המשפטי יימשך, אך היועמ"שית לא תודח מתפקידה
שר המשפטים דב יוסף, שהתמנה בסוף שנת 1961, לא הסכים לקבל את המציאות "המוזרה" שנוצרה במשרד המשפטים - שבה, לטענתו, שר המשפטים "האמיתי" הוא היועמ"ש, ולא הדרג הנבחר. בעקבות כך מינתה הממשלה את ועדת אגרנט לבחינת מעמדו של היועמ"ש. ועדת אגרנט הכריעה במחלוקת לטובתו של היועמ"ש.
הוועדה קבעה דברים פשוטים וברורים, ששיקפו את המסורת שנוצרה מאז ימי קום המדינה: חוות דעתו של היועמ"ש משקפת את החוק הקיים, כלומר הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הממשלה; ולפיכך לא רה"מ, לא עוזרו וגם לא עורך הדין הפרטי של רה"מ יכולים להעניק פרשנות מוסמכת של הדין לממשלה.
בסוף שנות ה-90 חזרה ועדת שמגר על כללים אלה, והבהירה כי היועמ"ש הוא הפרשן המוסמך של הדין ביחס לממשלה כל עוד אין הכרעה אחרת של בית המשפט. ואולם, ועדת שמגר הוסיפה נדבך נוסף ביחס לדרכי המינוי וההדחה של היועץ המשפטי לממשלה. ההסדר שנקבע בעקבות דוח ועדת שמגר הוא שהפסקת כהונת היועמ״שית יכולה להיעשות רק לאחר היוועצות בוועדה הציבורית לבחירת היועץ המשפטי, שבראשה עומד שופט בדימוס של בית המשפט העליון, וקבלת עמדתה.
בדוח נקבעו ארבע עילות שונות שבגינן ניתן לפטר יועמ"שית: היעדר כשירות; חקירה פלילית כנגד היועמ"ש; אם היועמ"ש עשה מעשה שאינו הולם את מעמדו; או אם קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה לבין היועץ המשפטי, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל.
חילוקי דעות מהותיים
הבקשה של השר לוין מהערב מכוונת לעילה האחרונה, אך קשה להעלות על הדעת מצב דברים שבו הוועדה תמליץ בפני הממשלה על הפסקת כהונת היועצת המשפטית - ובכל מקרה, בג"ץ יעמוד כחומה בצורה להגנת שומר הסף המרכזי של שלטון החוק.
עוד לפני כללי ועדת שמגר וקציבת כהונת היועמ"ש לשש שנים, בשנת 1986, החליפה הממשלה את היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, אך זה היה לאחר שהאחרון הודיע מספר חודשים קודם לכן כי בכוונתו לסיים את תפקידו. ואולם, הוא המשיך בכהונתו בעקבות התפוצצות פרשת קו 300.
מתן גוטמןצילום: ירון ברנרמכל מקום, כיום, לאחר גיבוש כללי ועדת שמגר, נראה שהממשלה ושריה ייאלצו להבין שהיועצת המשפטית לממשלה לא הולכת לשום מקום, וכפי שהיה מאז פרשת בארי בשנת 1949, המאבק בין הדרג הפוליטי לייעוץ המשפטי יימשך, אך היועמ"שית לא תודח מתפקידה.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, הפרשן המשפטי של אולפן ynet ומומחה למשפט חוקתי ומינהלי באוניברסיטת רייכמן.
