יש רגעים שבהם אתה מבין שהחברה לא איבדה רק את השפיות – אלא את המצפן. שכבר אי אפשר לדבר על אמת, כי הכל קשור בצד הפוליטי שלך. שהחוק הפך למגן בפני המוסר. וכשנכון ולא נכון נקבעים לפי "הצד" ולא לפי האמת – כבר אי אפשר לראות שיש בעיה. וזו, כנראה, הבעיה האמיתית.
לפני אלפיים שנה אמר סוקרטס, "אם החוק איננו צודק, מוטלת עלינו החובה לא לציית לו". בישראל 2025 כולנו מאמינים בזה - עם שני סייגים חשובים, כמובן.
ראשית, אם מישהו מהמחנה שלי לא מציית לחוק, זה מוצדק, כי זו חובתו המוסרית. אבל אם אותו מעשה נעשה על ידי מישהו מהמחנה השני – זה פתאום הפשע הנורא ביותר שניתן להעלות על הדעת. שנית, הפכנו את הלוגיקה: אם החוק לא מאפשר לי להיות לא צודק, צריך לתקן את החוק או לפרש אותו אחרת. ואם זה עדיין לא חוקי – נתקוף את השליח.
כך אפילו משפט פלילי הופך למגרש פוליטי, וכל תיק – להוכחה שגם האמת וגם הצדק הם עניין של יחסי ציבור ומחנה.
לשם המחשה, ניקח את משפט נתניהו. בניגוד לכל הפייק, אין באמת בתיק 1000 מחלוקת עובדתית: נתניהו קיבל מתנות בסכומים עצומים מאנשי עסקים בעלי אינטרסים מול המדינה. אין גם מחלוקת שהוא ידע או היה אמור לדעת שזה לא ראוי, לא אתי, וכנראה גם לא חוקי.
במדינה מתוקנת, מקרה כזה נקרא "הצלחה בטוחה" – הרשעה קלה בעבירה של הפרת אמונים.
אבל כשמאבדים מוסר, כבר לא משנה מה המעשה – רק מי עשה אותו, והאם אפשר להוכיח שהוא עובר את הרף הפלילי. מה שהיהודים אוהבים לקרוא "כשר, אבל יותר מידי מסריח".
ועדיין, כשאלופה בצה"ל מגיעה לספסל הנאשמים בגין עבירת מרמה והפרת אמונים, פתאום "נחשפים כל השקרים", וכל ה"אמת" על צדקת הדרך של הימין מתחילה "לצאת לאור".
זלא"ד
בטח תצקצקו: "זה לא אותו דבר". וזה נכון – כי במקרה של ראש הממשלה, הפרת האמונים הייתה לטובתו האישית (או של שרה, שכן הוא לא אוהב שמפניה), בעוד שהפצ"רית טוענת כי עשתה זאת לטובת המערכת.
אז למה היא כבר קיבלה גזר דין מוות עוד בטרם דרכה בבית המשפט, בעוד שראש הממשלה זכאי? כי למי אכפת המוסר שאפשר להירגע "שרודפים אותו".
דוגמה נוספת – מה שנקרא "פיגוע תודעתי כחול־לבן". לפני קצת יותר משנה הודלף סרטון. כזה שלא מראה כמעט דבר – צילום חלקי וחשוך של סיטואציה לא מובנת. ובכל זאת, הוא הפך ל“פיגוע התודעתי החמור ביותר שידעה ישראל".
שרים זעקו "בגידה", עיתונאים "אמינים במיוחד" דיברו על "הדלפה חמורה" ו"חוצפה", שר הביטחון חתם על גזר הדין הציבורי, וראש הממשלה נתן לזה אישור סופי.
כן, אותו ראש ממשלה שהילל ושיבח הדלפה שקרית מוכחת לעיתון גרמני על מבצע ביטחוני אמיתי, או שמילא פיו מים בכל פעם ששריו הבכירים ביותר צעקו "לשטח את עזה", "להטיל עליהם אטום", או כל הצהרה חסרת אחריות אחרת לבייס.
תמונה הפוכה
אבל בדיקה מעמיקה מעלה תמונה הפוכה. אי אפשר לטעון שהמקרה בשדה תימן לא פגע בישראל – אבל הפגיעה הייתה המקרה עצמו, לא ההדלפה. יותר נכון – ההאשמות, הפריצה של פעילי ימין (כולל חברי כנסת), ההפגנות נגד הפרקליטות הצבאית ובעד “הזכות לפגוע במחבלים”, והדהוד התביעה “המפוברקת” בערוצי הימין. זאת בנוסף למספר דוחות של האו"ם (כן, האנטישמי) שקדמו למעצר ולהדלפה.
בשבוע שלאחר ההדלפה הסרטון צבר מיליוני צפיות, עם התייחסות לשדה תימן כ"מחנה ריכוז" בכמה אלפי תגובות. לא נעים, אבל אפילו לא מכה קלה בכנף ההסברה הישראלית.
מנגד, ההצהרות של חברי הממשלה עשו גם עשו נזק – החל מבית הדין הבינלאומי בהאג, דרך דוחות האו"ם וארגוני זכויות אדם, ועד כתבות של פרופסורים פרוגרסיביים בתקשורת העולמית. הצהרות אלה שימשו ומשמשות "הוכחות" עבור גורמים אנטישמיים ואידיוטים שימושיים לכך שישראל מבצעת רצח עם – לא פחות.
אם זה לא הפיגוע התודעתי הגדול בתולדות המדינה, אני לא יודע מה כן.
עוד קצת מספרים, גם אם נוח להתעלם מהם: דוחות רשמיים מראים על עלייה של 340% באירועי אנטישמיות מ־2022 ל־2024, עם כמעט הכפלה בין 2023 ל־2024. זה קורה ברחבי העולם, מאז שהתחילה המלחמה. אבל לא נצפתה שום קפיצה ביולי־אוגוסט 2024, כשפרשת שדה תימן התפוצצה.
הראיות (לא הדעות או המחשבות) מצביעות בבירור שהצהרות חברי הממשלה – שחלקם ישבו לצד ראש הממשלה בזמן שהוא האשים את הפצ"רית וסביבתה (למשל היועמ"שית) – הן שגורמות נזק ישיר לתדמית ישראל. אפילו כשהן נאמרות על ידי אנשים שאנחנו מסכימים עם דעותיהם.
תקראו לי שוטה, תרחמו על הסטודנטים שלי – זה לא ישנה את העובדות.
הימין מתלונן על אכיפה בררנית, אבל המפכ"ל קרא לחקור על הסתה דמות מן השמאל, בעוד כתב מהימין צייץ ש“אפשר להמשיך בלינץ’” – וזכה לאלפי לייקים ושיתופים. אולי כי הוא הוסיף סמיילי קורץ.
הייתי יכול לתת עוד עשרות דוגמאות, אבל העיקרון ברור – וזה בכלל לא קשור לימין או לשמאל. מה שמפריד בין מדינה מתוקנת למדינה מתפוררת זה לא מי בשלטון — אלא האם יש אנשים מעל השלטון. והראיות מראות שאלו לא אנשי “הדיפ־סטייט” מהשמאל.
גיא הוכמןצילום: יובל טבוללאף מחנה אין בעלות על ישראל, על הדמוקרטיה, או על המוסר. ואף אחד – באמת אף אחד – לא מעל החוק. אבל כשכל צד מעוות את האמת ומקדש מוסר חלול בשם “המחנה", אין אמת, אין מוסר, ואין חוק. הכל תלוי במי עשה את זה.
אולי אני באמת שוטה, אבל בפרפראזה לדבריו של מאיר אריאל: אם ישראל 2025 זה הנורמלי, אני נורמלי להיות נורמלי? מי זוכר כבר כמה שנים שאנחנו רבים על מי יותר "צודק" ומי יותר "יהודי".
היהדות קיימת אלפי שנים, והיא תמשיך להתקיים לנצח. אבל המלחמה שלנו היא על ישראל - ואנחנו מפסידים.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
