יש רגעים בפוליטיקה שבהם אפשר לזהות לא רק טעות, אלא אי-הבנה עמוקה של המציאות. זה בדיוק המקרה של נפתלי בנט מול גדי איזנקוט. בנט פועל כאילו הוא מנהל משא ומתן עם פוליטיקאי מהזן הישן: מפעיל לחץ דרך התקשורת, מדליף סקרים, מגייס "גורמים במחנה", מייצר תחושת דחיפות מלאכותית ובונה על כך שבסוף הצד השני יישבר. אלא שבמקרה הזה, לא רק שהמהלך לא עובד, הוא מייצר את התוצאה ההפוכה: איזנקוט לא רק שלא נכנע ללחץ, הוא מתרחק ממנו.
וזו לא השערה - זו קריאה מדויקת של הדמות. איזנקוט הוא פוליטיקאי חריג בנוף הישראלי: ענייני עד קצה, כמעט אדיש לרעשי רקע, בעל עוצמה שקטה בלתי נתפסת ובעיקר כזה שלא מקבל החלטות מתוך אילוץ. מי שמנסה לדחוק אותו לפינה, מגלה מהר מאוד שהקיר לא זז אלא הוא עצמו.
אבל כאן נכנסת טעות עמוקה יותר של בנט והיא כבר לא אישית, אלא אסטרטגית: איזנקוט חזק יותר ממה שחושבים ובנט חלש יותר ממה שהוא משדר. בניגוד לנרטיב שבנט מנסה לייצר, מחקרי עומק וסקרים בתקופה האחרונה מצביעים על תמונה מורכבת ואפילו הפוכה - לא רק שמפלגתו של איזנקוט אינה נופלת משל בנט, במקרים רבים היא אף עוברת אותו, אלא שבמדד הקריטי באמת, התאמה לראשות הממשלה, הפער כבר הופך דרמטי ויציב. איזנקוט נהנה מיתרון משמעותי וקבוע על פני בנט. כלומר, הציבור לא רק רואה בו אלטרנטיבה, אלא רואה בו אלטרנטיבה עדיפה להנהגה.
גם במדדים משלימים, כולל סקרי גולשים שנערכו לאחרונה, ניכרת אותה מגמה: איזנקוט נתפס כמועמד המועדף להובלת האופוזיציה בפער ברור. מעבר לכך, תרחישים שבוחנים איחוד בראשותו מצביעים על פוטנציאל להגדלת הגוש, בין היתר דרך משיכת קולות מימין והגדלת כוח המפלגה המאוחדת. זו נקודה שבנט מתקשה לעכל, אבל קשה להתווכח איתה: עצם ההנחה שהוא "המוביל הטבעי" ושאיזנקוט צריך להתיישר מאחוריו פשוט לא מחזיקה מול הנתונים.
בנוסף, אחת הטעויות הגדולות בשיח הפוליטי סביב איזנקוט היא התיוג האוטומטי שלו כ"מרכז-שמאל ביטחוני". בפועל, המציאות מורכבת הרבה יותר. איזנקוט מצליח לחדור לקהלים שבנט כבר מתקשה לאחוז בהם, במיוחד בקרב מצביעי ימין רך שמחפשים דמות ביטחונית ממלכתית, לא שבטית, ולא כזו שמגיעה עם מטען פוליטי כבד. הוא נתפס כאמין, מאוזן ולא מתלהם וזה מאפשר לו למשוך קהלים משני צדי המפה. במילים פשוטות: איזנקוט לא רק שלא מאבד ימין, הוא מצליח להביא קולות מהימין הרך, הרבה יותר מבנט, שבניגוד לדעה הרווחת, איננו נהנה כלל מאמון בקרב קהל ימני.
אבל יש כאן גם רובד עמוק יותר שבנט מתעלם ממנו לחלוטין: הסוציולוגיה הפוליטית. איזנקוט מגיע מהפריפריה, בן למשפחה מזרחית, עם מסלול ביטחוני ארוך ולא מסלול אליטיסטי קלאסי. זה לא פרט ביוגרפי שולי, זו נקודת חיבור עמוקה לקהלים רחבים בחברה הישראלית.
הוא נתפס כאותנטי יותר, קרוב יותר, לא “מגיע מלמעלה”. עבור מצביעים מזרחים רבים, זה משמעותי. עבור נשים, זה משמעותי לא פחות. דמותו המאופקת, העניינית, הלא מתלהמת, מייצרת רמת אמון גבוהה, קהל שבנט מעולם לא הצליח לבסס בו יתרון מובהק.
וכאן חוזרים לשיטה של בנט ובעיקר להדלפות הסקרים. מה שנראה כניסיון לייצר מומנטום, נתפס בפועל כהפעלת לחץ. וכשזה שקוף, זה פוגע. מנהיג בטוח בעצמו לא צריך להדליף סקר כל יומיים כדי לשכנע שהוא מוביל. כשהקמפיין נשען על זה, הוא משדר בדיוק את ההפך: חוסר ביטחון.
אבל מול איזנקוט, זה חמור יותר, כי זה פשוט לא עובד. הוא לא מקבל החלטות לפי סקרים תנודתיים חודשים לפני סגירת הרשימות. הוא לא מתרגש מכותרות. ובעיקר הוא לא מגיב ללחצים. להפך. ככל שמנסים “לסגור עליו” דרך דעת קהל מוזמנת ומלאכותית כך הוא מתרחק, בעיקר בגלל הסיבה שנתוני האמת שלו מציגים תמונה הפוכה לגמרי.
פה נמצאת נקודת המחלוקת האמיתית: בנט מתייחס לחיבור כאל יעד שצריך להשיג עכשיו, מהר, בכל מחיר. איזנקוט רואה בו תוצאה אפשרית של תהליך, אם וכאשר התנאים יבשילו
ופה נמצאת נקודת המחלוקת האמיתית: בנט מתייחס לחיבור כאל יעד שצריך להשיג עכשיו, מהר, בכל מחיר. איזנקוט רואה בו תוצאה אפשרית של תהליך, אם וכאשר התנאים יבשילו. ובין שתי הגישות האלה, נכון לעכשיו, אין נקודת מפגש.
בשורה התחתונה, אם בנט רוצה חיבור עם איזנקוט, הוא צריך להבין דבר פשוט: לחץ לא יעבוד. לא דרך סקרים, לא דרך תקשורת, ולא דרך "גורמים במחנה". הוא הוזהר מזה, אבל כרגע הוא עושה בדיוק ההפך. ובקצב הזה, הוא לא רק שלא מקרב את החיבור, הוא הופך אותו לפחות ופחות אפשרי. איזנקוט כבר הוכיח והצהיר בעבר שיעשה הכל לנצחון ויותר מכך שיהיה המובגר האחראי ברגע האמת. השבועות האחרונים מעלים שאלה האם גם בנט יעשה זאת?
