מדיניות ישראל כלפי ירדן מצויה זה שנים בדיסוננס. מצד אחד מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני, אנרגטי ותשתיתי עמוק ויומיומי; מצד שני, ירדן מנהלת מדיניות חוץ לעומתית, ביקורתית ולעיתים אף פועלת באופן שיטתי נגד ישראל בזירה האזורית והבינלאומית. הסתירה הזו אינה מקרית, אלא תוצר של תפיסה ישראלית מושרשת שלפיה עצם קיומה של ירדן כמדינת חיץ יציבה הוא אינטרס עליון שאין לערער עליו כמעט בכל מחיר. אלא שתפיסה זו, שהייתה אולי מוצדקת בעבר, מחייבת בחינה מחודשת.
ירדן תלויה בישראל במידה חריגה. משק המים הירדני נשען על אספקה מים ישראלית משמעותית, משק האנרגיה תלוי בגז טבעי מישראל, והיציבות הביטחונית - הן בגבול המזרחי של ישראל והן בתוך הממלכה עצמה - מבוססת על שיתוף פעולה מודיעיני וביטחוני הדוק. ללא מרכיבים אלה, ירדן הייתה ניצבת בפני משבר קיומי. לא מדובר במחווה ירדנית לישראל אלא באינטרס ירדני מובהק.
אלא שתלות ירדנית זו בישראל מתקיימת במקביל למדיניות ירדנית כפולה. עמאן מאמצת קו ביקורתי חריף כלפי ישראל: הובלת יוזמות אנטי-ישראליות באו"ם, תמיכה בפעילות משפטית נגד ישראל, ואימוץ נרטיבים פלסטיניים קיצוניים - לעיתים אף מעבר לקונצנזוס הערבי. כך נוצרת מציאות אבסורדית שבה ישראל תורמת בפועל ליציבותו של משטר הפועל נגדה מדינית, ולעיתים אף תורם לשחיקת הלגיטימציה שלה.
ירדן נהנית מתמיכה מדינית, כלכלית וביטחונית נרחבת מוושינגטון ומבירות אירופה, הרואות בה עוגן של "יציבות מתונה" במזרח התיכון. תמיכה זו מספקת לממלכה רשת ביטחון נוספת, ומאפשרת לה לנהל מדיניות חוץ לעומתית כלפי ישראל בידיעה שגבה מגובה על-ידי המערב. יתרה מכך, במקרים לא מעטים, מדינות אירופה מאמצות את העמדה הירדנית בסוגיה הפלסטינית ומעניקות לה חיזוק דיפלומטי, בעוד ישראל נדרשת להפגין איפוק בשם היציבות האזורית. בפועל, ישראל נדרשת לשלם מחיר ביטחוני, מדיני וכלכלי עבור שימור הסטטוס-קוו.
החשש מקריסת הממלכה
הטיעון המרכזי שמונע מישראל להציב דרישות ברורות לירדן הוא החשש מקריסת הממלכה שיציבותה אכן רעועה. לפי תפיסה זו, ירדן משמשת חומת מגן בגבול המזרחי של ישראל; בלעדיה, הגבול הארוך יהפוך לפרוץ, וישראל תעמוד מול כאוס ביטחוני מתמשך. אך תפיסה זו נשענת יותר על חרדה אסטרטגית מאשר על ניתוח מפוכח. ירדן שומרת על גבולה עם ישראל לא מתוך נדיבות, אלא משום שזהו גם אינטרס קיומי שלה. בנוסף, הגבול אינו סטרילי, ותופעות של הברחות ופעילות חבלנית בחסות איראן הולכות ומתרבות. בנוסף, יכולותיה של ישראל כיום שונות בתכלית מאלה של שנות התשעים, והיא מסוגלת להגן על גבולה המזרחי גם בתרחישים מורכבים יותר, במחיר לא מבוטל, אך לא בסכנה קיומית.
ישראל נדרשת לבחינה מפוכחת של מדיניותה: האם המשך מתן גיבוי כמעט בלתי מותנה לירדן אכן משרת את האינטרס הלאומי שלה, או שמא יש מקום לעדכון הכללים ולדרישה מהמלך הירדני לאיזון בין שיח פומבי, התנהלות בינלאומית ושיתוף פעולה בפועל
מעבר לכך, ישנו ממד שישראל נוטה להתעלם ממנו: המבנה הדמוגרפי-פוליטי של ירדן. רוב אוכלוסיית הממלכה היא פלסטינית, הנתונה לדיכוי פוליטי ולייצוג חסר. המשטר ההאשמי מנהל את המתח הזה באמצעות הפניית ביקורת וזעם כלפי ישראל, המשמשים כלי ליצירת לגיטימציה פנימית ולהסטת אש מהבעיות המבניות של המדינה. ישראל, בהעניקה יציבות ללא דרישות מדיניות מקבילות, הופכת בפועל לשותפה פסיבית במנגנון הזה.
יואל גוז'נסקיINSSלנוכח המציאות האזורית והלחצים הגוברים על ישראל בזירה הבינלאומית, ראוי לשאול האם נכון להמשיך במדיניות הקיימת כמעין אוטומט אסטרטגי, או שמא הגיע הזמן לדרוש איזון. אין הכוונה לניתוק היחסים עם ירדן או לערעור יציבותה, אלא להצבת ציפיות ברורות: שיתוף פעולה אסטרטגי אינו יכול להתקיים רק בממד הביטחוני והתשתיתי, בעוד שבממד המדיני מתנהל עימות מתמשך.
ישראל נדרשת לבחינה מפוכחת של מדיניותה: האם המשך מתן גיבוי כמעט בלתי מותנה לירדן אכן משרת את האינטרס הלאומי שלה, או שמא יש מקום לעדכון הכללים ולדרישה מהמלך הירדני לאיזון בין שיח פומבי, התנהלות בינלאומית ושיתוף פעולה בפועל. זו אינה קריאה להסלמה, אלא לבגרות אסטרטגית. יציבות אזורית אינה ערך חד-צדדי, ובריתות, גם שקטות, אינן יכולות להתקיים לאורך זמן ללא הדדיות.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא חוקר בכיר וראש תכנית המפרץ ב-INSS, אונ' ת"א
