בית משפט השלום בירושלים האריך אמש (שבת) בחמישה ימים את מעצרו של אייל יפה, פעיל מחאה בן 73, החשוד בביצוע מעשה מגונה בלוחמת מג”ב במהלך הפגנה.
עוד לפני שהעובדות התגבשו, לפני שהאישומים נחקרו, ולפני שמישהו עצר לנשום – המדינה כבר חילקה עמדות. הציבור לא שאל “מה קרה?” אלא “בצד של מי אתם?”.
נכון לרגע זה, יש מפגין, שופט, שוטרת, סרטון לא ברור ופסקי דין שנעים בין חומרה דרמטית להכחשה רגשית. השופט ראה בזירה מעשה של "התנהגות חסרת רסן, נעדרת מורא חוק ואף מסוכנת".
ומנגד – תגובתו של החשוד, אייל יפה: "אני יודע שעשיתי טעויות וצריך לתת עליהן תשובות ואני אתן".
שופט אחד ש"לא מבחין במגע", שופטת שחותמת על מעצר, משטרה שמאשימה, מפגין שמכחיש – וכולם, ברשתות החברתיות כמובן, מדברים כאילו הם צפו באירוע דרך מצלמת 360 עם שמע היקפי וניתוח תנועה בזמן אמת.
שחקן חדש בזירה
אבל בדרמה הזו יש כעת שחקן חדש, והוא שינה את כללי המשחק לחלוטין. קוראים לו “אליבי ה-AI”.
תיעוד של מפגין שביצע מעשה מגונה כלפי לוחמת מג"ב במהלך מחאה בירושלים
(צילום: דוברות המשטרה)
זה קרה ממש בזמן אמת: עוד לפני שמישהו הספיק לבחון את הסרטון לעומק, כבר צצו טענות שהסרטון "מבושל ומעוות". האם הציגו ראיות לזיוף? לא ממש. האם זה מנע מהם לזרוק את הטענה לחלל האוויר? כמובן שלא. כי באקלים הנוכחי, הספק לבדו – הרמז התאורטי ש”אולי זה AI” – שווה יותר מאלף ראיות.
זו הנקודה ב"אליבי ה-AI", הוא משרת את כולם במידה שווה, אך כולם משתמשים בו רק כשנוח להם. הוא המלח של עידן הדיסאינפורמציה: מתאים לכל טעם וחסר טעם משלו
אני מודה שגם אני נופלת לעיתים למלכודת הזו. כשאני רואה משהו שלא מסתדר לי עם תפיסת העולם שלי, המחשבה הראשונה שעולה בראשי היא "רגע, האם זה אמיתי בכלל?", אבל המחשבה השנייה, הקשה יותר היא: "האם הייתי שואלת את אותה שאלה אם התוכן היה תומך בדעותיי?".
וזו הנקודה ב"אליבי ה-AI", הוא משרת את כולם במידה שווה, אך כולם משתמשים בו רק כשנוח להם. הוא המלח של עידן הדיסאינפורמציה: מתאים לכל טעם וחסר טעם משלו.
הרי מהי אותה כמיהה מיידית להכריז "זה לא אמיתי" היא אינה רק הגנה מפני שקר; היא הגנה מפני אי-הנוחות שבמפגש עם מורכבות. אנחנו חיים בעידן שבו הפוזיציה האישית שלנו חזקה מהעובדה, והספק הפך למנגנון הישרדות. לומר ש"זה אולי מזויף" משחרר אותנו מהצורך להתמודד עם סתירה, עם כאב, עם פרשנות שלא תואמת את הנרטיב שלנו. זהו מנגנון נפשי בעטיפת טכנולוגיה, ובעומקו? רצון פשוט: לא להישבר אל מול האמת, אלא לעקוף אותה.
מסך עשן דיגיטלי
בואו נחשוב על המקרה הנוכחי. כשמדובר בהטרדה מינית, רבים מאיתנו, וגם אני ביניהם, נוטים באופן טבעי להאמין למתלוננת. זו עמדה מוסרית חשובה, פרי מאבק של שנים. אבל "אליבי ה-AI" מסבך גם את זה: אם הסרטון נראה מזכה, נאמר שהוא "בטח מזויף"? ואם הוא נראה מפליל, נאפשר לחשוד להתחמק בטענה דומה?
הסכנה האמיתית היא שה-AI הפך למסך עשן דיגיטלי שמאחוריו מסתתר שיח שהוא לא תמיד אחראי. הוא איננו כלי ניטרלי; הוא משקף את ההטיות שלנו. הוא לא בהכרח עוזר לנו לחשוף את האמת ולעיתים, הוא אפילו מספק לנו תירוץ נוח להתחמק ממנה.
קרן שחרואולי, הפתרון ל"אליבי ה-AI" מלבד כמובן מכשור טכנולוגי משוכלל יותר שיחשוף זיופים. טמון בבחירה היומיומית שלנו לאמץ גישה אקטיבית של ספקנות מאוזנת, כזו שאינה ממהרת לפסול או לאמץ מידע רק כי הוא מתאים או לא מתאים לעמדתנו.
אולי הבחירה לומר "אני לא יודעת עדיין" היא לא סימן לחולשה, אלא דווקא לאומץ. אומץ שבהחלט חסר בשיח הציבורי שלנו היום, ושיכול להיות התרופה הפשוטה אך יעילה ביותר נגד החשדנות הסלקטיבית שכולנו סובלים ממנה.
הרי בסופו של יום, אירוני שדווקא בעידן של בינה מלאכותית, הפתרון הטוב ביותר שלנו טמון במשהו אנושי לחלוטין, ביכולת שלנו לעצור, לנשום, ולהרשות לעצמנו לא לדעת הכול מיד.
קרן שחר היא מרצה ומומחית לבינה מלאכותית יוצרת
