האם התקשורת הישראלית עדיין משמשת ככלב השמירה של הדמוקרטיה, או שמא היא הפכה לשחקן פוליטי נוסף? בעשור האחרון הציבור הישראלי רואה מולו שחיקה הולכת וגוברת באמינות ובתפקוד של אמצעי התקשורת, שנדמים לעיתים כמי שמעצבים את המציאות במקום לשקף אותה.
שני מקרים שבלטו לאחרונה ממחישים את הבעיה. הראשון – טקס הדלקת המשואות, שמזוהה עם אחדות לאומית, הפך לזירה מפולגת: ערוץ 14 בחר שלא לשדר את המשואה שהדליקה דנה אינטרנשיונל, ואילו ערוץ 12 קטע את נאום ראש הממשלה נתניהו לטובת כתבה על שריפה. מדובר בצעדים תקשורתיים שמעוררים תהיות – האם אלו שיקולים מקצועיים, או החלטות פוליטיות במסווה עיתונאי?
הדוגמה השנייה – סקרי דעת קהל. כלי שמשפיע על השיח הציבורי ועל תחושת המומנטום הפוליטי. הסקרים שמפרסמים הערוצים מציגים פערים ניכרים: ערוץ 14 מדווח על יתרון ברור לגוש הימין, בעוד שערוץ 12 מעניק עדיפות לגוש המרכז-שמאל. הציבור, מצידו, נותר מבולבל: למי להאמין? האם המתודולוגיה כל כך שונה, או שמדובר בהטייה מכוונת?
הציבור רוצה לדעת כיצד הסקרים מתבצעים, מה השאלות שנשאלות, מי עורך את המחקר ומה טיב הקשרים עם מכוני הסקרים. ייתכן שהגיעה העת לגופים רגולטוריים כמו הרשות השנייה ולגופים אזרחיים כמו התנועה לחופש המידע לדרוש פרסום מלא של הנתונים
הדרישה לשקיפות גוברת. הציבור רוצה לדעת כיצד הסקרים מתבצעים, מה השאלות שנשאלות, מי עורך את המחקר ומה טיב הקשרים עם מכוני הסקרים. ייתכן שהגיעה העת לגופים רגולטוריים כמו הרשות השנייה ולגופים אזרחיים כמו התנועה לחופש המידע לדרוש פרסום מלא של הנתונים.
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסתחושת הפילוג אינה רק תחושת בטן. סקר שנערך לאחרונה על ידי "מאגר מוחות" עבור "מרכז שדה – ההסתדרות הלאומית" מצא כי 78% מהציבור סבורים שהתקשורת היא אחד הגורמים המרכזיים לקיטוב בחברה הישראלית.
אם התקשורת חפצה לשקם את אמון הציבור בה, עליה לשוב לעקרונות הבסיסיים של עבודתה: איזון, דיוק, שקיפות ואחריות. בימים בהם החברה הישראלית מתמודדת עם מתחים פנימיים עמוקים, התקשורת חייבת לבחור – להיות חלק מהפתרון, או להוסיף שמן למדורה.
הכותב הינו פרופסור למדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית ת"א יפו
