סליחה שעדיין לא הצלחתי / מכתב לעמרי מירן מאשתו לישי
עמרילי,
כותבת ומוחקת. כותבת ומוחקת. איך מתחילים בכלל לכתוב? מה עוד נשאר לי להגיד אחרי 22 חודשים. 22 חודשים שאומרת את השם שלך בכל מקום. לכל אדם. רק לא לך. אתה יודע את התאריך? רוני חגגה יומולדת ארבע שבוע שעבר. ילדת האהבה שלנו. המגדל של אור שלנו כבר ילדה גדולה. כבר בת ארבע. וחגגנו רק אנחנו, וציינו בכיכר, וחגגנו עם כל החברים. ועשיתי הכל שיהיה לה שבועהולדת מושלם. והיא הייתה מאושרת. את הבקשה הקבועה "שאבא יחזור מעזה" היא ביקשה השנה בשקט. כמעט בלי קול. ואתמול, כשהסתכלנו על פלקט התמונות לכבוד היומולדת הן פרצו. הדמעות. "רציתי שאבא יבוא להרים אותי על הכתפיים".
אהובי, אכלת היום משהו? מתי בפעם האחרונה ראית קצת אור? אתה עם מישהו או לבד?
הייתי השבוע שוב בנחל עוז. ביום ראשון. הקיבוץ מתחיל להתעורר. משפחות חוזרות. נראה שזאת הפעם האחרונה שאגיע ויהיה שקט באמת. ואצליח לדבר איתך ללא הפרעה. וכל פעם שעוצרת רגע מבינה כמה החיים ממשיכים ושלנו עדיין נעצרו באותו היום. הבית עדיין קפוא בזמן, ורק עץ הלימון ממשיך לצמוח. כל הזמן שואלים אותי למה אני מתגעגעת. הרבה זמן לא נתתי לעצמי בכלל להתגעגע. חוויתי את הגעגוע דרך רוני. חוויתי את החוסר דרך עלמא שרק רוצה להכיר אותך. לראות אותך באמת. אני מתגעגעת. להכל אני מתגעגעת. מתגעגעת כל כך. נמאס לי לנסוע. נמאס לי לדבר. נמאס לי להיות לפעמים רחוקה מרוני ועלמא. נמאס לי להיות רחוקה ממך. פשוט נמאס לי. ואני מתגעגעת. וסליחה, סליחה שעדיין לא הצלחתי.
עמרילי, למה אתה מתגעגע? אתה בכלל נותן לעצמך להתגעגע? מצליח להיזכר בלי להישבר? מצליח להרגיש אותי? אותנו?
בא לי לשבור הכל. בא לי להשתגע. בא לי לשרוף. לא מבינה בכלל איך אתה עדיין שם? איך אנחנו חצי שנה אחרי העסקה ההיא ואתה עדיין לא פה איתנו? מבטיחה לך שלא מתייאשת. מבטיחה לך שאמשיך. מבטיחה לך כמו תמיד שאתה עוד תשמע את המילה אבא. מבטיחה לך כמו תמיד שרוני ועלמא עוד ירוצו אליך ויתנו לך חיבוק שירפא את הכל.
רק תחזיק מעמד אהובי. רק תחזיק מעמד!
אהוב, מחכה לסימנים הקטנים / נירה כותבת לבעלה, יוסי שרעבי ז"ל
יוס,
מחזיקה בעט,
ולא מאמינה שאני כותבת לך,
ואתה לא פה.
התשמע קולי, אהובי שלי?
התשמע קולנו, המייחל לחזרתך?
מהרגע שבו המחבלים העלו אותך על רכבם,
אזוק בידיך, בשתיקה רועמת,
ונסעו מערבה, חמישה וחצי קילומטרים,
כל כך קרוב והכי רחוק, ואתה שם.
מחזיקה את הלב,
ותמונות חיינו עוברות למולי...
הכרנו, נישאנו, טיילנו, ילדנו, גדלנו,
היינו ביחד,
יותר, ועוד יותר.
אהבנו.
7 באוקטובר 2023 חדר את חיינו.
הפך אותם.
שינה את נוף מולדתנו.
ראינו את הרוע.
את האכזר.
את הנורא מכל.
אתה ידעת.
ואני – סירבתי להאמין שזה יקרה.
מאה ימים ולילות, והבשורה המרה הגיעה.
מאה לילות בהם ישבנו,
וכתבנו לך מכתבים במחברת.
כל אחת סיפרה על היום שלה.
רצינו שתחזור,
ולא תפספס אף רגע מהחיים שלנו בלעדיך.
כל אחת, באהבה שלה אליך, במחשבות,
ובכאב של געגוע שלא מרפה לרגע.
חיכינו שתחזור.
שתקרא.
מחזיקה את יובל, את אופיר ואת אורן,
חזק-חזק.
שלא יפלו.
עוטפת אותן בכפות ידיך החמות והמרגיעות.
מכסה ושומרת מהרוח הקרה שלא תיכנס.
שומרת עליהן בשבילי, בשבילך.
אהוב שלי,
אני מחכה לסימנים הקטנים.
יודעת שאתה פה, פורס את כנפיך מעלינו... ומחייך.
אני מבטיחה שעוד יהיה לך קבר, ועליו נכתוב לך את אהבתנו.
שלך לתמיד,
בייב
אני נלחמת בשביל העתיד שעוד מחכה לנו / רבקה בוחבוט כותבת לבעלה, אלקנה
אהוב שלי, אלקנה,
עברו כבר 22 חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, מאז שנקרעת מאיתנו ב-7 באוקטובר.
אין יום, אין שעה, שאני לא חושבת עליך.
אין לילה שאני לא נרדמת עם השם שלך על השפתיים, מחכה שהבוקר יביא איתו סימן, סימן שתחזור. שתשוב הביתה.
אני כותבת לך את המילים האלו עם לב מלא אהבה, אבל גם עם כאב עמוק.
קשה לתאר במילים את ההמתנה הזו. היא שורפת, אבל היא גם קדושה, כי היא בשבילך.
כל שנייה שעוברת מזכירה לי כמה אני אוהבת אותך וכמה אני זקוקה שתהיה שוב לידי. חופשי. חי. נושם. מחבק.
ראם שלנו כבר בן חמש. הוא גדל. הוא כל כך יפה... כל כך מלא חיים.
יש לו את החיוך שלך, את האנרגיה שלך, את הלב שלך.
הוא שואל עליך. הוא מצייר אותך. הוא חולם אותך.
אני מספרת לו עליך בכל יום, כאילו אתה עומד להיכנס מהדלת בכל רגע.
כי ככה אני מרגישה. כי אני חייבת להאמין שהמפגש שלנו קרוב, גם אם הכאב כבר בלתי נסבל.
אלקנה שלי, אתה חסר לי כמו אוויר.
אני מתגעגעת אליך בכל פינה בבית, בלב, בגוף, בנשמה.
אבל לא עזבתי אותך לרגע.
אתה איתי בכל החלטה, בכל צחוק, בכל בכי, בכל צעד שאני עושה למען המשפחה שלנו.
אני נלחמת בשבילך. בשבילנו. בשביל העתיד שעוד מחכה לנו.
העתיד שבו ראם לא יגדל לבד, שבו יהיו לנו עוד ילדים, שבו נוכל שוב לצחוק בלי פחד. רק באהבה.
התקווה שלי – היא אתה.
הכוח שלי – נולד מהאהבה שלנו, האהבה שלא מוותרת.
אני מחכה לך. ואחכה. כמה שצריך.
כי אין כוח בעולם שיכול לאהבה אמיתית.
אני אוהבת אותך בכל ליבי.
תחזור אלינו. תחזור אליי.
שלך, רבקה
