מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל מעולם לא היה גרוע יותר. אפילו לא במלחמת העצמאות או בימי האימה הראשונים של מלחמת יום כיפור. ביוני 2026 היא מתמודדת לא רק עם אויבים חזקים ונחושים מבחוץ שאותם לא השכילה להביס, אלא גם עם אובדן הדרגתי של המשענת האיתנה-לשעבר, ידידתנו הגדולה (עדיין?), ארה"ב.
במשך עשור הניח ראש הממשלה בנימין נתניהו את כל הז'יטונים שלו על דונלד טראמפ והימר שאיתו יצליח להפיל את שלטון האייתוללות באיראן. בדרך, ובעיקר לקראת חילופי הממשל בינואר 2025, הוא הסתכסך בשל כך עם המפלגה הדמוקרטית ואיבד את תמיכת רוב העולם המערבי. אלא שבשבועות האחרונים, נדמה, נטש הנשיא במפתיע את נתניהו בדרכו להסכם מול טהרן. בעצם, האם זה אכן היה באופן מפתיע?
הפילוסוף והסופר הצרפתי היהודי ברנאר אנרי לוי פרסם לאחרונה בשבועון Le Point מאמר נגד טראמפ, תחת הכותרת "בגידה והשפלה – הדוקטרינה האמיתית של הטראמפיזם". לדבריו, מדיניות החוץ של הנשיא לא מתאפיינת רק בנטישת בנות ברית של ארה"ב, אלא גם בממד של השפלה פומבית מכוונת. במאמר הוא ציין שמדובר בשיטת פעולה קבועה, ומנה שורת דוגמאות: נטישת האוקראינים מול רוסיה, היחס לטאיוואן, מגעים עם הטליבאן מעל ראשה של הממשלה באפגניסטן, נטישת הכורדים בעיראק ובסוריה, ולסיכום - הפניית העורף לישראל בסוגיה האיראנית.
לוי מזהיר שמעצמה שמשפילה את ידידותיה, ומעדיפה כוח על פני נאמנות ובריתות אסטרטגיות, עלולה לאבד בסופו של דבר את מעמדה ואת השפעתה בעולם. לדבריו, ההיסטוריה מלמדת שאימפריות שנטשו את בנות בריתן לא שמרו לאורך זמן על כוחן.
במקרה שלנו, חרף "הידידות הנדירה בין שני המנהיגים", ו"שיתוף הפעולה הצבאי ההיסטורי", מעדיף טראמפ לחתום על הסכם כניעה לאיראן, שבו יודעים מה היא מקבלת (מאות מיליארדים דולרים וחיזוק מעמדה כמעצמה בלתי מנוצחת), אבל לא יודעים מה היא תיתן חוץ מפתיחת מצר הורמוז (שהיה פתוח גם לפני המלחמה). קוצר הרואי של טראמפ בעניין הזה מפחיד. עוד יותר מפחיד שישראל ונתניהו לא ראו זאת מבעוד מועד.
והכי גרוע: הסכם הכניעה לאיראנים כולל סעיף המתחייב לסיום המלחמה בלבנון כשחיזבאללה נותר על רגליו, מזנב מדי יום בכוחות צה"ל שבדרום לבנון, ומחזיק ברקטות וכטב"מים שיכולים להמשיך למרר את חיי התושבים בצפון לתקופה כמעט בלתי מוגבלת.
וכשישראל מחתה על כך, היא נענתה במסיבת עיתונאים משפילה מצד סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די ואנס, שכללה ביקורת חריפה על מתקפות כביכול של שרי קבינט נגד טראמפ. במציאות, אף שר בקבינט של נתניהו לא ביקר אישית את הנשיא אלא את תוכן ההסכם. מי שכן תקפו אישית את טראמפ היו מגישי ערוץ 14, ובמיוחד ינון מגל, שאמר שמדובר בלוזר, שוואנס חלאה ושוויטקוף וקושנר הם יהודונים. ייתכן שוואנס וסביבת טראמפ חשדו שנתניהו עומד מאחורי התדרוכים האלה, ולא מן הנמנע שזה נכון, אבל היה מקום להעמיד אותם על הפצת הטעות.
הביקורת של סגן הנשיא ואנס על ישראל
(צילום: רויטרס)
במסיבת העיתונאים שלח ואנס מכה נוספת מתחת לחגורה, כשהדגיש שמשלם המיסים האמריקני מימן שני שליש מהמיירטים של ישראל. מה לגבי חלקה של ישראל בפיתוח המערכות הללו? מה לגבי המודיעין יקר הערך שקיבלה ארה"ב מישראל? מה לגבי התפקוד המופתי שהציגו טייסי חיל האוויר במלחמת שאגת הארי? כך לא מדברים לבת ברית. אבל כאמור, כך מתנהל הממשל הנוכחי בוושינגטון. ואנס הרי עשה זאת גם לזלנסקי.
אבל אולי יש משהו בדברים של סגן הנשיא שמחייב חשבון נפש. אולי נתניהו באמת ניווט את ישראל למלחמת אינסוף כדי להציל את עצמו מענייניו המשפטיים, הפוליטיים והאישיים. בשני הצדדים יש מי שמעוניינים במלחמת נצח: האיראנים, חיזבאללה וחמאס שרוצים להקיז את דם ישראלי; ומן העבר השני נתניהו ושותפיו מהימין הקיצוני, שחולמים על "סופר ספרטה''.
כך או אחרת, אף שהשאלה "איך נקלענו למצב הזה" היא קריטית, ויש לדון בה לעומק בוועדת חקירת ממלכתית אם תקום אחת כזאת – לא זה הזמן. נוכח חומרת המצב, אין למדינת ישראל פריבילגיה לעסוק בעבר בשלב זה. היא חייבת בדחיפות להסתכל קדימה ולהבין איך היא יוצאת מהמלכודת שאליה נקלעה, או קלעה את עצמה. אז מה עושים?
לחזור לדיאלוג שפוי
בזירת הפנים, יש צורך בגיבוש אמנה חברתית מקיפה, שתהיה חזקה מספיק כדי להתגבר על הפיצול והשנאה ותאפשר לכל הישראלים - יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, וכל מה שביניהם - לחיות בשלום ובהרגשה שהבית הזה שייך לכולם. הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון 7 באוקטובר, יחד עם חוק גיוס הוגן ושוויוני לכל, הם שלבים ראשונים בריפוי פנימי.
בזירה הדיפלומטית, יש לחזור לדיאלוג שפוי עם אומות העולם. המצב שבו שר החוץ גדעון סער ברוגז עם חצי מהעולם כדי למצוא חן בעיני בוחרי מרכז הליכוד, הוא בלתי נסבל. צריך לחזור למדיניות שפויה ומתונה, להעמיק את הדיאלוג עם מספר רב ככל שניתן של שותפים, ובראשם מדינות אירופה. גם אם יש מחלוקות ומשקעים, חייבים לדבר. זה יסייע לטהר את האווירה ולחזור ליחסים נורמליים.
מול ארה"ב, ברור שאי אפשר להרשות מריבות עם ממשל טראמפ, אבל צריך לשכנע אותו שיש לישראל אינטרסים בסיסיים שעליהם היא לא יכולה לוותר. איחוד הזירות בין לבנון לאיראן הוא הדוגמה המובהקת: לא ייתכן שחופש הפעולה מול חיזבאללה, שהוא קריטי להגנה על המדינה ואזרחיה, יהיה מוגבל כתוצאה מווטו איראני. במקביל צריך להתייחס ברצינות לאופציית המשא ומתן עם ממשלת לבנון ולהתקדם בערוץ הזה, מתוך הבנה שהוא עשוי לאפשר לנו לייצר מציאות חדשה.
ישראל צריכה להיערך בימים הקרובים להגברת הלחץ מצד הממשל לנסיגה מלבנון. כל מתקפה של צה"ל גוררת איומים מצד טהרן – מסגירת הורמוז ועד חידוש הירי הבליסטי. האמריקאים הפנימו את המסר ומבינים שהישארות צה"ל בדרום לבנון טומנת פוטנציאל לפיצוץ עם איראן.
לכן ראש הממשלה חייב לצאת לוושינגטון ולהגיע להבנות שקטות עם טראמפ בנוגע להמשך המערכה מול איראן ובלבנון. אין לו פריבילגיה להסתכסך עם אחרונת הידידות של ישראל, גם אם היא אכזבה מרות. בישראל בונים על כך שתהיה עוד הזדמנות לטפל באיראן, אחרי בחירות האמצע בארה"ב וירידת מחירי הדלק. אם נתניהו יגיע להסכמות עם טראמפ בעניין, ייתכן שאפשר לבלוע ביתר קלות את ההשפלות של הימים האלה.
ובינתיים, כל זה לא מפריע לשרים הקיצונים בממשלת נתניהו להמשיך לפזר הצהרות, כמו זו של איתמר בן גביר ("על כל דמעה של אימא ישראלית, אלף אימהות לבנוניות צריכות לבכות. לבנון כולה צריכה לבעור!"), שהתפרשה מיד על ידי ארה"ב ועל ידי עשרות מיליוני גולשים בעולם כ(עוד) קריאה לרצח עם. הגיע הזמן שנתניהו יעשה סדר בממשלה שלו וינחה את שריו לשתוק. הם גרמו מספיק נזק.
