זה לילה חשוך. וארוך. את החשיכה מפיגים מדי פעם הבזקי טילים ונרות נשמה. ועדיין. כמו כוכבים המנצנצים מבעד לעננים המתפוגגים לאט מדי, החשיכה נסוגה פה ושם מפני אורות שמעיזים לדלוק בעוז כי השחר תמיד עולה לבסוף. ותמיד יש אורות מקדימים.
1. עידן הנפילים מחליף את עידן הנפלים. נדלקה הנורה הנוראה של שעת משברים לאומיים, שמאירה גיבורים כנפילים ושורפת את המסכה הדקה של נבלים. מאי גולן מתגלה במלוא אפסותה. יאיר גולן התגלה במלוא גדולתו. דוד אמסלם מתגלה במלוא אפסותו. חיל האוויר במלוא גדלותו. ישראלים שלבשו מדים ואחרים שלא אך שנופלים מעייפות כדי לעזור למי שכן, מתגלים במלוא גבורתם חונקת הגרון מרוב הערצה. פני השאר נחשפים תחת האור הנורא של המלחמה: כתפלצות, כאפסים, כפחדנים מעוותים שטובת הארץ לא עניינה אותם אף פעם ושלא מעניינת אותם גם עכשיו. רק שאין מסיכות יותר.
2. האמנות הזועמת תחליף את האמנות המתחנפת. מת עידן ה"מאמא-מיה-זציה" (על שם המחזמר החלול המבוסס על שירי אבבא), שתקף את התרבות הישראלית בעשור האחרון כמו וירוס מרפה ידיים, ושהתאפיין ביצירות שתפקידן לגרור מהקהל מחיאות כפיים חלולות בקצב ותו לא. הצחוק החלול בתיאטרון גווע על לשוננו. המילים הריקות בספרים מתנחמדים הפכו לדפים לבנים. שירים שלא מוטמעת בהם זעקה לא נשמעים באוזניים.
השנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים חידשו לנו את חנוך לוין במלוא כאבו (זכרו את יסורי איוב), הביאו לנו את יהונתן גפן ואת דני ליטני במלוא זעמם, ואת רמי פורטיס הצורח לעבר מישהו, ורק היום ברור מי, שירד כבר ממסך הטלוויזיה. היכונו לאלבום הבא של הבילויים, שיהיה בבחינת להביור מוסיקלי. האדמה רועדת כעת מהדי פגזים ואתי חפירה אבל גם בגלל רקיעות הרגליים של אמנים זועמים שמגפיהם כבר הולמים בקרקע, ועוד רגע הם גם יעמדו, יאחזו את המיקרופון – וירקו מהפה אש מטהרת.
3. רחל אדרי. כמה אומץ, תחכום והומור, שלוש התכונות שמגדירות טוב מכל את הישראליות – ושהממשלה הזו חסרה אותן כליל. כאילו שאיננה ישראלית כלל.
אפילו נשיא ארה"ב לפעמים עומד עירום, אז קל וחומר:
4. חזון המדינה האחת התגלה כמה שהיה תמיד - בדיחה עלובה. כן, בצלאל סמוטריץ', לך וספח מיליוני פלסטינים כדי שיוכלו לספר לך, אגב שהם בונים לך מטבח חדש בבית, כפי שמתנחלים אוהבים לספר, ש"לפני אוסלו היה יותר טוב, והלוואי שתכבשו אותנו כדי שכולנו נחיה ביחד". שמאל קומוניסטי הוזה – ברוך הבא גם אתה למין האנושי האכזר והנואש לזהות שבטית. כולם: הגידו שלום מחדש לחזון שתי המדינות שלא היה, אין ולא יהיה בלתו, כמו גם לרשות הפלסטינית שישראל מחזרת אחריה כעת, כמה מביך, כמה צפוי, כמו גבר מתעלל שנטש אישה שרצתה קשר, לטובת אישה צעירה יותר שכביכול היה נוח יותר לשלוט בה – ולמעשה רצתה רק נקמה. הבחירה היא חמאס או פתח. אין, לא הייתה ולא תהיה בחירה אחרת.
בעז גאוןאסנת בן דב5. "אחים לנשק" הוא גוש אמונים החדש. גוש אמונים הוקם חצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים וסחף את מי שביקשו חלופה רומנטית, יפת תואר, לכיעורה של ישראל אחרי שהקונספציה התנפצה בפניה והותירה בה שסעים מדממים. יצרחו הצורחים "חוזרים לגוש קטיף" - שלטים שהגדה המערבית מלאה בהם בימים אלה – הם מפא"י, לא תנועת נגד רומנטית; נציגי השלטון המסואב ששיסף את פני הארץ, לא מי שמבקשים לרשת אותו כדי לתקנה. הבלורית של שמחה רוטמן, לא הבלורית של חנן פורת. אחים לנשק רומנטיים. אחים לנשק יפי תואר. ביום שאחרי, כשיגיע – ישאו צעירי ישראל את עיניהם לעבר אחים לנשק ויאמרו: התייצבנו לצידכם כדי לגאול את הארץ.
6. על מה אנחנו נלחמים. כל כך יפים. כל כך צעירים. במותם הם ציוו לנו חיים למען החיים – לא למען כוח, כבוד או כסף.
7. הוא יודע. לפנות בוקר. כשאין אף אחד מסביב. אולי באמבטיה. כשהוא עירום. כמו בשיר של בוב דילן. מאחורי וילון הפלסטיק. בעוד אגלי המים נחזים לדמעות, הדבר הכי קרוב אצלו לבכי. כשהוא עירום, הוא יודע.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
