״ושאלה קצרה לסיום״, שאלה אילנה דיין את ראש הממשלה הטרי בנימין נתניהו ב-1998. ״אתה אדם מאושר?״
״הרבה פעמים כן״, אמר נתניהו, ואז הוסיף: ״לא תמיד״.
26 שנים לאחר מכן, שונאיו ואוהביו של ראש הממשלה יסכימו ככל הנראה, ברגע נדיר של אחדות, שבנימין נתניהו של 2024 הוא היפוכו של זה מ-1998: הוא ״הרבה פעמים״ אומלל – ולעתים מאושר. במקרה הטוב. זה ניכר מפניו הנפולים, מטון דיבורו הנע בין מרירות לקרבנות, מפרצי העצבים שלו במסיבות עיתונאים וישיבות הממשלה. הוא לא נראה כמי שקרוב להשיג בחייו השלמה עילאית, אלא כאדם זעוף. מלא חרטות ותלונות.
היוונים בעת העתיקה נהגו לנסח מידות שנועדו להבטיח ״חיים טובים״, בין השאר על בסיס חיי המנהיגים הפוליטיים של אותה התקופה. ננהג אם כן כסוקרטס, אפלטון ואריסטו, ונגדיר את מה שחייו של נתניהו לימדו אותנו. זו מורשת נתניהו היחידה, כעת משהמורשת שקיווה להשאיר - ״שומר בטחון ישראל״ - נשרפה ב 7 באוקטובר: איך לא לחיות, כדי לא להיות אומלל כמוהו.
- היה בעד, כי אם רק תהיה נגד – לא תהיה. מאז כניסתו לפוליטיקה ועד היום נתניהו הוא ״מועמד הנגד״. נגד משא ומתן עם טרוריסטים (הוא נסוג מזה). נגד מדינה פלסטינית (הוא נסוג מזה, ואז נסוג מזה שוב). נגד הכהניזם (הוא נסוג מזה). זה מה שנותר ממי שאיננו יודע מה הוא בעד: שהוא מתקיים כהד. והדים דועכים.
רק מילים אמיצות ומעוררות תקווה, צולחות את ים הזמן. איש לא יזכור את ״יתנו יקבלו – לא יתנו לא יקבלו״, את ״הם מ-פ-ח-ד-ים״, או את ״הניצחון המוחלט״, כי הן נוסחו לשעתן – ולשעתן בלבד
- הזמן אכזר ביחס לאמרות שפר נבובות. רק מילים אמיצות ומעוררות תקווה, צולחות את ים הזמן. איש לא יזכור את ״יתנו יקבלו – לא יתנו לא יקבלו״, את ״הם מ-פ-ח-ד-ים״, או את ״הניצחון המוחלט״, כי הן נוסחו לשעתן – ולשעתן בלבד. אבל זוכרים את ״מר גורבצ׳וב, פרק את החומה הזו״, של רייגן. זוכרים את ״אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה״ של קנדי, ואת ״כן אנחנו יכולים" של אובמה. מי שאוטם את פיו כל חייו הבוגרים פן ישתרבבו לשם מילות תקווה – סופו שקולו יימחה על ידי נייר הזכוכית של השכחה.
- מורשתך היחידה כבן תמותה היא ילדיך. יאיר לפיד נושא את לפיד מורשתו של אביו, טומי – וחייהם שלובים. קולו של בני בגין רוטט כשהוא מדבר על אביו, מרוב אהבה ויראה. זה מוסיף כבוד לטומי, לבני. מי שלא טרח (או אולי ניסה ונכשל, מי יודע) לדאוג לכך שילדיו יביאו לו כבוד בחייו – סופו לשלם על כך בחייו ואחרי מותו.
- פרוש כשקיים עדיין סיכוי שיזכרו אותך לטובה. הכל בר חלוף. מגיע לשיאו – ביופיו, בעוצמתו, בהתלהבותו – ואז דועך. כפי שהאביב בא ואז בא החורף. את מי שממאן להבין זאת מיקם הפילוסוף-מחזאי שייקספיר בין הקצה של המלך ליר, שגמר את חייו מבוזה ומשוגע, לבין הקצה של המלך ריצ׳רד השלישי משהובס בשדה הקרב וזעק ״תנו לי סוס, אתן את מלכותי כולה תמורת סוס״ – כדי שיוכל להימלט בדהרה מן המוות. אבל סוס כזה אין, נתניהו, ואף פעם לא היה.
