26 שנה אחרי שחיילי צה"ל עזבו את מבצר הבופור, בפיצוץ אדיר שסימל את סיום השהות המדממת בלבנון, הדיווחים על פעילות מחודשת סמוך להר ביומיים האחרונים - מעוררים מחדש את הזיכרונות מהמקום האסטרטגי שנצרב בתודעה הישראלית. מהמוצב שממנו ירו מחבלי אש"ף לעבר יישובי הצפון, דרך קרב הדמים של סיירת גולני במלחמת לבנון הראשונה ועד השנים הארוכות ברצועת הביטחון והנסיגה הדרמטית בשנת 2000.
מבצר הבופור הצלבני, שנישא לגובה של כ-700 מטרים מעל פני הים, חולש כבר מאות שנים על דרום לבנון ואצבע הגליל. עד שנת 1982 החזיקו במקום מחבלי אש"ף, שניצלו את המיקום האסטרטגי כדי לטווח באש מרגמות וקטיושות את יישובי הגליל, ולחסום בתצפית כל תמרון פוטנציאלי של צה"ל צפונה. עם היציאה למבצע "שלום הגליל", היה ברור למערכת הביטחון שכדי להסיר את האיום מעל תושבי הצפון, חייבים לנטרל את המפלצת שעל ההר.
"בבופור יש את הממד הסמלי בגלל ההיסטוריה שלנו שם כצבא", הסבירה אורנה מזרחי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS ולשעבר סגנית ראש המל"ל. "הוא סמל בגלל כל מה שקרה שם, החשיבות של עצם כיבוש המבצר, תקופת ההחזקה שלו ואז לבסוף הנטישה שלו".
הפקודה לכבוש את הבופור הוטלה על סיירת גולני. בלילה שבין ה-6 ל-7 ביוני 1982, העפילו הלוחמים אל ההר בציר הררי צר ומפותל, במה שהפך לאחד ממורשות הקרב המפורסמות והכואבות בתולדות המדינה. הלחימה התנהלה מטווחים אפסיים, בתוך תעלות קשר צרות וצינוקים מבוצרים, מול התנגדות עזה של מחבלים. הקרב הוכרע, אך במחיר כבד מנשוא. שישה מלוחמי ומפקדי הסיירת נפלו, בהם מפקד הצוות המוביל סגן אביקם שרף ז"ל, ומפקד הסיירת רס"ן גוני הרניק ז"ל - שתפס את הפיקוד על ההסתערות לאחר שהמג"ד נפצע אנושות על גג המבצר.
עם נסיגת צה"ל לקו רצועת הביטחון ב-1985, השתנה מעמדו של הבופור מנכס התקפי למוצב מגננה קדמי ומבודד. במשך 15 שנה חיו בו לוחמי חי"ר והנדסה, בתוך בונקרים תת-קרקעיים מבוטנים, כשהם סופגים אלפי פצצות מרגמה וטילי נ"ט מצד חיזבאללה. הציר המוביל למוצב זכה לשם "ציר הדמים", בשל מטעני הצד הרבים שהוטמנו בו. עשרות חיילים קיפחו את חייהם בהגנה על ההר ועל דרכי הגישה אליו, והשהות הסטטית במקום הפכה בעיני הציבור למלכודת מוות.
4 צפייה בגלריה
השהות הממושכת גבתה מחיר כבד. חיילים בבופור
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, דובר צה"ל)
"בופור זה רכס גבוה שקשה להגיע אליו, אבל יש משם יכולת לראות את האזור למרחקים", הוסיפה מזרחי. "נכון שהוא נתן וייתן לצה"ל נקודה אסטרטגית ומאפשר מבט כל כך נרחב. השאלה אם כדאי שצה"ל ישקיע כוחות שוב לכבוש את הנקודה, גם אם יש לה חשיבות אסטרטגית. העובדה שישראל נאלצה לנטוש את המבצר, כי הוא נמצא בעומק דרום לבנון מעבר לליטני וקשה להחזיק אותו לאורך זמן, מעלה שאלות אם כדאי לכבוש אותו שוב".
הסוף הגיע בלילה שבין ה-23 ל-24 במאי 2000. במסגרת הנסיגה המהירה של צה"ל מדרום לבנון, בהובלת ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, פונה גם מוצב הבופור תחת מעטה סודיות כבד. כדי למנוע מחיזבאללה תמונת ניצחון של הנפת דגל על הבונקרים הישראליים, הניחו כוחות ההנדסה הקרבית טונות של חומרי נפץ במתחם המודרני שנבנה לאורך השנים. בשעה 06:40 בבוקר, רגעים ספורים לאחר שאחרוני הלוחמים נעלו את השערים, נשמע פיצוץ אדיר שהחריב את המוצב לחלוטין.
לדבריה של מזרחי, צה"ל מדבר על יצירת חגורת ביטחון לתושבי הצפון, אבל לא בטוח שזו התוכנית המתאימה: "כאמור, המבצר מהווה נקודה אסטרטגית חשובה וגם סמל בגלל ההיסטוריה שלנו. עם זאת, אני תוהה אם נכון בשלב זה של הלחימה לכבוש אותו שוב - מתוך הבנה שנצטרך לנטוש אותו שוב וזה יכול לגבות מחיר גבוה".
