אפריל 1974, המדינה בסערה. ועדת אגרנט, שבדקה את המחדלים ונסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים, פרסמה את דוח הביניים שלה, חצי שנה אחרי פתיחת המלחמה. הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) מיהר להתפטר מתפקידו, לאחר שחברי הוועדה הטילו את האחריות למחדלים על הצבא וניקו את הדרג המדיני. בינתיים, המתיחות בצפון הגיעה לשיא של חודשים, ומחבלים שחדרו לקריית שמונה מלבנון רצחו 16 אזרחים ושני חיילים.
התחושות הקשות בציבור הישראלי הובילו את ראש הממשלה גולדה מאיר ב-11 באפריל אל מליאת הכנסת בנאום דרמטי: "לאחר שהרהרתי, חזרתי והרהרתי, הגעתי לכלל הכרה כי איטיב לעשות אם תינתן אפשרות לציבור לשוב ולבחון ולהחליט מחדש על כינון ממשלה חדשה ואיתנה".
גולדה מאיר במלחמת יום כיפור
(ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ודובר צה"ל)
מלחמת יום הכיפורים זעזעה את מדינת ישראל. ימי הלחימה ותוצאותיה היו קשים מנשוא למדינה, שרק מספר חודשים קודם לכן חגגה את יום העצמאות ה-25. 2,656 חיילים נפלו במלחמה, מאות נפלו בשבי ויותר מ-7,200 חיילים ואזרחים נפצעו.
כחודשיים לאחר שהמלחמה הסתיימה התקיימו בחירות בישראל. המערך, בראשות גולדה מאיר, זכה להישג מרשים של 51 מנדטים, הליכוד של מנחם בגין התחזק וזכה ב-39 מנדטים. ב-10 במרץ 1974 השביעה מאיר את ממשלתה החדשה.
פחות מחודש לאחר השבעת הממשלה החדשה, ב-1 באפריל, פורסם דוח ביניים נוסף של ועדת אגרנט. את האחריות העיקרית להפתעה המודיעינית ולליקויים בהיערכות של צה"ל למלחמה הטילה הוועדה על מפקדי הצבא. הרמטכ"ל דדו התפטר מיד ומתח ביקורת על שר הביטחון משה דיין.
בסוף נאום ההתפטרות הוא הכריז: "אני מאמין שהשגיאות המיוחסות לי והמשקל המיוחס להן, אינן מצדיקות את המסקנות החמורות שהסיקה הוועדה לחובתי. אך למרות זאת, בעקבות דוח זה, איני רואה אפשרות להמשיך בתפקידי כרמטכ"ל של צה"ל ומבקש לשחררני מתפקידי".
יחסה הסלחני של הוועדה לדרג המדיני, ובעיקר לגולדה מאיר ולמשה דיין, נתקל בביקורת ציבורית רחבה. רבים מאזרחי ישראל ראו בדוח הביניים ניסיון של הדרג המדיני לחמוק מהאחריות למחדל, ונתנו לכך ביטוי ציבורי בהפגנות ובפעולות מחאה אחרות.
אפילו בתוך המפלגה הייתה ביקורת חריפה. אל המבקרים הצטרף סגן ראש הממשלה דאז, יגאל אלון, שקרא לפטר את דיין מתפקידו. "אחרי דוח כזה דיין חייב להתפטר", צוטט אלון. גם באופוזיציה קראו להתפטרות דיין ומאיר. בגין אמר: "ראש הממשלה נהגה בחוסר אחריות מדהים לפני המלחמה".
בינתיים, דיין הכריז שאין לו כל כוונה להתפטר מתפקידו. שר הביטחון אמר שהוא רואה בדוח הביניים של ועדת אגרנט הישג עבורו, ולכן אינו סבור שעליו להתפטר. הוא גם הצביע על כך שהקריאות להתפטרותו באו מפי יריביו במפלגה.
אבל הרוחות לא נרגעו. לפי דיווח של כתב "ידיעות אחרונות" דאז שלמה נקדימון, שיקבל ביום העצמאות את פרס ישראל לתקשורת, דיין ביקש הבעת אמון מראש הממשלה, שהשיבה לו שההכרעה נמצאת בידי מוסדות המפלגה.
לפי הדיווח, דיין שאל את מאיר אם היא רוחשת לו אמון ואם לדעתה עליו להתפטר. "תשובתה הייתה, שההכרעה נמצאת בידי מוסדות התנועה. בתשובה זו היה, ללא ספק, שינוי בעמדתה של ראש הממשלה. שהרי מאז המלחמה הייתה עמדתה המוצהרת של גולדה – כפי שבאה לידי ביטוי בישיבת מרכז העבודה בדצמבר – כי שרי הממשלה אחראים כקולקטיב להישגים ולכישלונות. הפעם לא אמרה זאת, ואפילו הכחישה אימרה דומה שיוחסה לה".
"איני מסוגלת לשאת בעול הזה"
ב-10 באפריל 1974, כשהסערה בשיאה, התכנסה סיעת העבודה בחדר הסיעה בכנסת. ראש הממשלה גולדה מאיר דיברה במשך כ-15 דקות, נראתה נינוחה ורגועה, והודיעה לחברי הסיעה על התפטרותה.
"הגעתי למסקנה לגבי עצמי, ללא קשר עם האחריות הפרלמנטרית שחלה, או שאינה חלה, על משה דיין. אילו היה דיין מתפטר לא היה הדבר משנה את החלטתי שעליי להתפטר. אבל לצערי, כל הממשלה נופלת איתי", אמרה מאיר. "אני עושה זאת בצער לא במה שנוגע לי, אלא מפני שזה מחייב את התפטרות הממשלה כולה. הגעתי למסקנה שאיני מסוגלת לשאת בעול הזה".
ראש הממשלה ציינה שרוב חברי סיעתה סבורים שהיא אינה צריכה להתפטר, "אבל אין לי מה לשמוע. אינני יכולה אחרת מאשר ללכת לנשיא. הייתי עושה זאת עוד הערב, אבל אני רוצה להודיע קודם לשותפים. לקואליציה ולמפ"ם".
היא הוסיפה: "אני שייכת למאה ה-19. מצפוני הוא כזה. הוא אומר אם אינני שלם עם מה שהמפלגה מחליטה אינני מקבלת שליחות. לקבל שליחות ולנהל תעמולה נגד המפלגה זה לא ייתכן. במאה ה-19 זה היה אחרת. אני יודעת שאני מפגרת ויש סגנון חדש. אם המפלגה תחליט שאפשר להיות בפנים ובחוץ, תבוא עליה הברכה".
בסוף דבריה היא התנצלה. "אני מבקשת סליחה מחברי הממשלה שלא הודעתי להם קודם על החלטתי. אני מצטערת במיוחד על השרים החדשים שכיהנו זמן כל כך קצר, אבל יש להם עוד סיכוי לשבת הרבה זמן בממשלות ישראל. מי שלא יהיה ראש הממשלה הבא, יהיה ראש ממשלה צעיר יותר ממני".
גולדה סיפרה בישיבת הסיעה גם על צוואתה. היא סיפרה לנוכחים כי במרכז המפלגה בתל אביב ישנה כספת שבה "יש מכתב סגור שביקשתי שיפתחו אותו לאחר מותי. כתבתי במכתב שלא יאמרו עליי אף מילת הספד ושום דבר על שמי (בלי הנצחות - י"ד)... גם עכשיו איני רוצה הספדים. ואני אומרת לכם, חברים, שהפעם זה לא יעזור ואל תשלחו משלחות".
באותו היום שיבח דיין את מאיר בכנס של מרכז רפ"י: "היא אישה גדולה וחזקה, היא עמדה בלחצים מבחוץ ומבפנים, ולא הפגנות ברחוב יכלו להשפיע עליה. התפטרותה לא באה בגלל העיתונים או ההפגנות, אלא בגלל חתירה מבפנים, בתוך המפלגה. היא לא רצתה ולא יכלה להיאבק בחתרנות הזו".
לאחר שמאיר התפטרה מראשות הממשלה, שר האוצר פנחס ספיר מתח ביקורת על דיין שסירב לפרוש, וטען שהוא אחראי לנפילת הממשלה. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" אמר שאינו רואה את עצמו מועמד להחליף את מאיר. "תמוהה בעיני התנהגותו לאחר הגשת הדוח. איני מדבר רק על הצד האנושי, שעדיין לא מצא לנכון לומר מילה בישיבת הממשלה שבה השתתף הרמטכ"ל, לאחר שדוד אלעזר קרא מכתבו. הוא יכול היה לומר מספר משפטים, כפי שעשתה ראש הממשלה. מאיר אמרה לרמטכ"ל דברים מן הלב, ואני מקווה שהם נכנסו ללב".
"להחליט מחדש על כינון ממשלה חדשה ואיתנה"
למחרת, 11 באפריל 1974, חדרו מחבלים מלבנון לקריית שמונה, נכנסו לבניינים ורצחו נשים, גברים וילדים. מאיר, שהגיעה באותו הבוקר למשרד ראש הממשלה, קיבלה עדכונים על המתרחש בעיר הצפונית. דיין, שהגיע גם הוא למקום, עזב במהירות ועלה על מסוק צפונה.
בשעה 11:15 יצא מזכיר הממשלה מיכאל ארנון לעיתונאים והודיע: "ראש הממשלה מסרה בישיבה, בהתאם לסעיף 23א' לחוק יסוד: הממשלה, על כוונתה להגיש את התפטרותה. דינה של התפטרות ראש הממשלה כדין התפטרות הממשלה כולה". ב-12:25 יצאו מאיר ושומר ראשה ממשרד ראש הממשלה אל בית הנשיא, כשבארנקה השחור מכתב התפטרות קצר.
"אדוני הנשיא", נכתב בהודעה שחתמה 50 שנות פעילות מדינית. "בהתאם להוראות חוק יסוד: הממשלה, ולאחר שהודעתי לממשלה על כוונתי לעשות כן, הנני מגישה לך את התפטרותי מתפקיד ראש הממשלה". 38 דקות לאחר מכן עזבה מאיר את בית הנשיא, מבלי לשוחח עם העיתונאים שחיכו לה. מי שכן יצא אליהם היה הנשיא אפרים קציר, שעדכן: "הפעם אין בדעתה להרכיב את הממשלה החדשה".
בהמשך אותו היום הגיעה מאיר למשכן הכנסת, שם שלחה מסר תקיף ללבנון ולארגוני המחבלים מעל דוכן המליאה. לאחר מכן היא הודיעה על התפטרותה: "לאחר שהרהרתי, חזרתי והרהרתי, הגעתי לכלל הכרה כי איטיב לעשות אם תינתן לציבור על נציגיו לשוב ולבחון ולהחליט מחדש על כינון ממשלה חדשה ואיתנה".
"אווירה לא חגיגית"
לאחר התפטרותה של מאיר, המפלגה החליטה לבקש מהנשיא קציר להטיל את הרכבת הממשלה החדשה על שר העבודה דאז יצחק רבין, שגבר בהתמודדות מול שמעון פרס. ב-3 ביוני 1974 רבין הציג את ממשלתו הראשונה – שמנתה 61 חברי כנסת.
ב-18:57 קמה מאיר ממושבה בראש שולחן הממשלה. היא פסעה בשקט, בצעדים כבדים ועייפים, התיישבה בצד, על ספסל הח"כים מן השורה, אחזה בשלוש מאצבעותיה בסנטרה והביטה בחילוף המשמרות, ואולי התקופה. לידה התיישב ח"כ פנחס ספיר , ובקרבתה יתר השרים שפרשו מהממשלה. שבוע לאחר מכן היא התפטרה מהכנסת.
זאת לא הייתה ישיבה חגיגית. אליהו עמיקם תיאר אז ב"ידיעות אחרונות": "האווירה בבית לא הייתה חגיגית. ביציע לא נראו הקרואים הרגילים, האח"מים שנוכחים בדרך כלל בישיבות החגיגיות של הכנסת ובטקסים – הרבנים הראשיים, השופטים העליונים, מפקדי צבא בכירים וראשי הציבור למיניהם. מהסגל הדיפלומטי הגיע רק אחד – הקונסול הכללי של דרום אפריקה. לעומת זאת, ריבוי בני משפחותיהם של השרים החדשים בלט".
ממשלת רבין הראשונה ידעה עליות ומורדות. בסופו של דבר הממשלה נפלה לאחר ששרי המפד"ל נמנעו בהצבעת אי אמון אחרי שחלק מהשרים לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת שבת מטקס קבלת מטוסי F-15 הראשונים שקיבל חיל האוויר. בבחירות שנערכו אז במאי 1977 היה המהפך.
לאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים, גולדה מאיר חילקה את חייה בין קיבוץ רביבים, שם גרה בתה, לביתה בתל אביב. ב-1977 היא נפגשה עם נשיא מצרים אנואר סאדאת בביקורו בישראל. ב-8 בדצמבר 1978 הלכה מאיר לעולמה, והיא בת 80.
דיין המשיך לכהן כח"כ, אך לא קיבל תפקיד של שר בממשלתו של רבין. הוא חזר לשולחן הממשלה לאחר המהפך ב-1977, כשמונה על ידי בגין לשר החוץ – תפקיד שבו כיהן במשך קצת יותר משנתיים. לאחר מכן המשיך לכהן כחבר כנסת עד מותו באוקטובר 1981 בגיל 66.
הרמטכ"ל אלעזר מונה לאחר פרישתו מהצבא ליו"ר מועצת המנהלים של צים. ב-15 באפריל 1976 הוא לקה בלבו ומת. בן 50 היה במותו.
